עניין של גישה.
לשאלת הפז"מ: בתור מי שמרגיש שהוא עצמו בעמדה של מתחיל, מטבע הדברים תהיה העדפה לעבודה עם וותיקים או בכירים על מנת להשלים פערי טכניקה ולהיסגר על קיהון. לעתים קורה שכששני מתחילים מתחילים לתרגל על המזרון, עוברות כעשר דקות עד שהתרגיל הובן, וזמן יקר מתבזבז על נסיונות לפענח אותו. לשאלת הג'נדר: שאלה שנשאלת הרבה באימוני אייקידו היא אם התרגיל 'לוקח'. השאלה הזו מקורה בתהייה אם האוקה הוטל בשל טכניקה נכונה או לחלופין, בשל שימוש מיותר בכוח. ככל שהפרטנר יותר מאסיבי וחזק (ואין מה לעשות, על פי רוב בויז וויל בי בויז) כך השאלה הזו פחות רלוונטית, כי המוצא היחיד שבו התרגיל עובד, הוא כאשר הוא 'לוקח'. משני טעמים אלה, אפשר להבין את ההעדפה של אותו ידיד להתאמן הן עם בכירים ממנו והן עם בנים. לטעמי, הגישה הזו מקהה את הרוח הספורטיבית, שלא לדבר על הקי, והופכת מאמץ משותף לבנייה והפרייה הדדית, לעוד אספקט של מרוץ להשגיות. אני לא רואה באימון עם פחות וותיקים ממני, או חלשים (בנים או בנות), משהו שיש להמנע ממנו, אלא אתגר שקשה בהרבה להתמודד איתו. עבודה שמאלצת אותך להתרכך, להתעדן, ובה בעת להיות ערני ומדוייק. לפעמים הרבה יותר נוח לברוח מאתגר כזה ולהתאמן עם בכירים ממך. איכשהו, גם תחושת האחריות מתפוגגת.