תוהה ביני לביני
New member
היום צעקו לי "שאבעס"
היום התרוצצתי בסופר השכונתי, אין לי מושג מה קונים ולמה העגלות של כולם מלאות ולי יש בעגלה רק דיאט סבן אפ אחד והרגשה ברורה שפספסתי כמה דברים די חיוניים. אז אני נערכת מחדש ולוקחת גם פריגת בטעם אננס. עוברת ליד אבא ובן, חרדים. האב מוריד את העיניים ומריץ את הילד לפניו. משהו צובט לי. מארחת בבית חברה מהחיים הקודמים. מדשדשת למטבח ומחפשת דברים להרכיב מהם משהו ראוי לאכילה. רגע. עצור. אסור לה לאכול אצלי. לא טבול. בשר חלב. שום כשרות. משהו צובט לי. והיום צעקו לי "שאבעס". צריכה להקפיץ את אחי לאחות הגדולה. קרית ספר. טסה ב-120 קמ"ש כל הדרך, מגיעה לקריה דקה אחרי שבת, גברים בשחור לבן זורמים לביה"כ, מנחיתה את הילד בבסיסו וחורקת בפרסה אכזרית כדי לברוח כמה שיותר מהר. ואז מישהו צעק: "שאבעס". משהו צבט לי. עד עכשיו צובט. אולי צובט כי איכשהו אני מרגישה את עצמי דווקא בצד שמולי, מזדהה איתם יותר ממה שמזדהה עם עצמי. בסופר/ עם החברה אצלי בבית/ באוטו בקרית ספר אחרי ששבת נכנסה, תמיד אני מסתכלת על האנשים ובצורה פאתטית מרגישה שייכת. מחכה לקבל יחס מתאים. אני בנמל הבית שלי. ואז המבט שמושפל, ה"אסור לאכול אצלך", ה"שאבעס" מנער מהאשליה וקורע מבפנים. שמחה עם הדרך שלי, אבל הלב עוד שם. טוב, מה אני מזבלת לכם את השכל. בטח לא תבינו מה אני רוצה. אז דעו שהייתי בקניון הגדול בהצגה של 11:30 והסרט "שודדי הקאריביים - תיבה של איש מת" היה לא רע בכלל, אפילו שלא ראיתי את הסרט הראשון ולא הבנתי כלום. המפלצות היו חתיכיות והאפקטים נחמדים. למרות שיש לי הרגשה שמי שניצחו היו דוקא הרעים, אין לי הוכחות. שבת שלום.
היום התרוצצתי בסופר השכונתי, אין לי מושג מה קונים ולמה העגלות של כולם מלאות ולי יש בעגלה רק דיאט סבן אפ אחד והרגשה ברורה שפספסתי כמה דברים די חיוניים. אז אני נערכת מחדש ולוקחת גם פריגת בטעם אננס. עוברת ליד אבא ובן, חרדים. האב מוריד את העיניים ומריץ את הילד לפניו. משהו צובט לי. מארחת בבית חברה מהחיים הקודמים. מדשדשת למטבח ומחפשת דברים להרכיב מהם משהו ראוי לאכילה. רגע. עצור. אסור לה לאכול אצלי. לא טבול. בשר חלב. שום כשרות. משהו צובט לי. והיום צעקו לי "שאבעס". צריכה להקפיץ את אחי לאחות הגדולה. קרית ספר. טסה ב-120 קמ"ש כל הדרך, מגיעה לקריה דקה אחרי שבת, גברים בשחור לבן זורמים לביה"כ, מנחיתה את הילד בבסיסו וחורקת בפרסה אכזרית כדי לברוח כמה שיותר מהר. ואז מישהו צעק: "שאבעס". משהו צבט לי. עד עכשיו צובט. אולי צובט כי איכשהו אני מרגישה את עצמי דווקא בצד שמולי, מזדהה איתם יותר ממה שמזדהה עם עצמי. בסופר/ עם החברה אצלי בבית/ באוטו בקרית ספר אחרי ששבת נכנסה, תמיד אני מסתכלת על האנשים ובצורה פאתטית מרגישה שייכת. מחכה לקבל יחס מתאים. אני בנמל הבית שלי. ואז המבט שמושפל, ה"אסור לאכול אצלך", ה"שאבעס" מנער מהאשליה וקורע מבפנים. שמחה עם הדרך שלי, אבל הלב עוד שם. טוב, מה אני מזבלת לכם את השכל. בטח לא תבינו מה אני רוצה. אז דעו שהייתי בקניון הגדול בהצגה של 11:30 והסרט "שודדי הקאריביים - תיבה של איש מת" היה לא רע בכלל, אפילו שלא ראיתי את הסרט הראשון ולא הבנתי כלום. המפלצות היו חתיכיות והאפקטים נחמדים. למרות שיש לי הרגשה שמי שניצחו היו דוקא הרעים, אין לי הוכחות. שבת שלום.
