היום ה 4 בינואר

[קיטי08]

מצטרפת לאבלך

מרגש לשמוע את שקורה איתכם. מחר ימלאו 3 חודשים ללידת טליה ואני מקווה שעם הזמן ארגיש כמוך. עד כה לא הצלחתי להגיע לבית הקברות ואפילו לא הכנו מצבה עדיין. שואבת כח ממך.

 

[אםדניאל]

../images/Emo201.gif זה לא פשוט

ללכת לבית הקברות. גם אני מיעטתי בזה ולמעשה ממעטת עד היום. לגבי המצבה, גם אצלנו לא היתה מצבה.... ולא היתה.... ולא היתה.... ואז רגע לפני שטווטי נולדה הרגשתי שאני חייבת לסגור את המעגל. זה היה מהדברים האלה שמסדרים לפני הלידה - חלק מהקינון

למרות למעשה זה הסתיים אחריה. אז נכון שבין דניאל לטווטי קצת יותר מ 10 חודשים וזו לא תקופה כזו ארוכה,אבל אני לא חושבת הייתי ממהרת עם המצבה אם לא הייתי רגע לפני לידה. מאחלת לך המשך דרך שיביא אותך למקומות שקטים יותר בפנים ומלאי צחוק/דיבור/בכי של קטנטנים.

 

[רחלי70]

../images/Emo201.gifזוכרת איתך ושלוחת חיבוקים

כותבת מהמחשב של אחותי כמו כולם ברחנו ממערב הנגב (מועצת אשכול). שלך עם אותם תחושות כואבות. SIGI99 סיגל

 

[רינת200]

יומים

כבר יומים חושבת על מה שכתבת. ניסיתי להגיב כבר פעמים ומחקתי. הכאב הגדול הזה הוא חלק מהחיים. יש את היש ויש את האין וכל אחד תופס מקום בחיים. הנפח של היש והאין משתנה וזה טוב, ככה זה. החשש שאיכזבת את האין הוא חלק מההתמודדות כמו שיש לפעמים את החשש שאיכזבת אחרים. וברמה מסוימת אני מקנאה שיש לך את הקבר לעלות אליו ומקום שבו מדברים על האין. אצלינו האין הוא רק שלי לא של כל המישפחה ואת הפכת את דניאל חלק מהמישפחה וזה נישמע לי כל כך נכון.

 

[אםדניאל]

../images/Emo201.gif

"אצלינו האין הוא רק שלי לא של כל המישפחה" כ"כ קשה. סבתי אבדה 2 תינוקות (חודש תשיעי וחודש שביעי) לפני הולדת דודתי (ביתה החיה הראשונה) אמא שלי ידעה על זה רק במעורפל. סבתי לבד עם האבל כל השנים. (סבי נפטר כשאמי היתה בת 17, כך שאפילו את השותפות הזאת כבר אין לה שנים) לי היה, ועדיין חשוב שדניאל תהיה חלק מהזכרון המשפחתי, גם אם חלק קטן ממנו. אולי יש דרך גם אצלך ליצור דבר שכזה? שתילת עץ מיוחד או יצירת פינה בגינה או כל רעיון אחר. לא תמיד אני מצליחה לישם, אבל מאוד רוצה שידעו אצלנו שמוות זה חלק מהחיים והוא לא צריך להיות מודחק ומורחק, כמו גם עצב וכעס ושות'...

 

[נייטי]

יקרה שלי

הסיפור שלך צרוב בליבי עוד מאז שקראתי אותו בדף של באופן טבעי (אגב, הקישור לא נפתח לי עכשיו משום מה). אני זוכרת כמה בכיתי כשקראתי את דבריך וכמה נדהמתי מהכוחות שלך ומהתחושה, שמאחורי המילים יש אישה עם נפש כ"כ בריאה ועם מחשבה כ"כ מוסדרת, וידעתי כשקראתי אותך שאת תזמני לעצמך את התיקון במהרה. ואחרי שגם פגשתי אותך וגם המשכתי לקרוא אותך בשנים שחלפו, אני יודעת שצדקתי בתחושה, ושאת באמת כזאת, מסוגלת ויכולה לתעל את הכאב בדרך כ"כ בריאה ולשאוב מממנו כוחות, ולצמוח ממנו ובעיקר לצמוח איתו. כן, לצמוח עם הכאב, זה בדיוק מה שאת מקרינה, וזאת יכולת מיוחדת במינה. דניאל היקרה שלך צרובה בליבי באופן מיוחד, אולי גם בגלל שלילדונת שלי קוראים דניאל ובכל פעם שאני כותבת עליה ואת מגיבה אני מרגישה צורך להתנצל, ואני יודעת שזה אידיוטי ושאת לא מרגישה ככה, בגלל שאת כזאת מדהימה אבל זה שם. אני יכולה לדמיין את שני הילדים היפייפיים שלך מתרוצצים סביב הקבר הקטן של דניאל, ומודה, זה מעלה לי חיוך שמהול בכאב. סליחה שאיחרתי לכתוב, שולחת לך חיבוק גדול ואין סוף אהבה.

 

[אםדניאל]

אכן, חיוך מהול בכאב../images/Emo13.gif

אני יותר חזקה באינטרנט מאשר במציאות

ורוצה כבר לפגוש את דניאל שלך ותומר. (כבר אמרתי לך, אין מה להתנצל)

 

[משוש30]

זוכרת איתך ../images/Emo16.gif

לא יכולה לשוב ולקרא את סיפור הלידה כי אני יודעת שאקרא ואקווה שאולי הפעם, זה יסתיים אחרת

 

[אםדניאל]

תודה

 

[rmmiri]

איתך

זוכרת את הודעתך הראשונה בפורום אובדן... זוכרת איתך את דניאל

 

[אםדניאל]

תודה

 

[מעיין ברכה]

יקירה, רק כעת מגיבה

למרות שזוכרת איתך כל הימים. הפיסקא האחרונה שלך היא כל כך אימהית ומדוייקת. ממש "גזור ושמור". לא מוצאת בדיוק את המילים, אבל אני איתך.

לעילוי נשמתה של דניאל

 

[מיליתו]

כל כך טוב לקרוא אותך

יש באמת איזשהו שלב של השלמה. שלב שהכל הופך לזיכרון כואב + מחשבות "מה ואיך היה אילו?" דווקא עשה לי טוב לקרוא את הדברים האלו עכשיו.

 

[זברה כתומה 19]

מסתבר שהיינו באותו סרט השבוע,

או לפחות בפרקים עוקבים של אותה הסדרה. אצלי זה אומנם ה-9 לינואר, אבל גם אנחנו היינו עם הילדים בצפון (ברחנו מהקסאמים קצת), וגם ביקרנו באנדרטה של אסון המסוקים (אבל בזאת של שאר יישוב), וגם הקטן הציג הצגה למופת של התקף זעם ואני בטוחה שגם היו מי שחשבו שאני אמא מתעללת (-: . ומתחברת מאד מאד מאד למה שכתבת, ולעובדה שהחיים חזקים מהאבל, חזקים מהכל, חזקים מאיתנו, והם ממשיכים להם הלאה. ואת יודעת מה - זה מאד משמח אותי, כל פעם מחדש. ודווקא על רקע "יום השנה" הזה, ועל רקע המצב הבטחוני, הצעקות של הילדים והמריבות שלהם והירוק שבצבץ אצלכם בצפון ואצלינו בדרום נותן המון נחמה והשלמה. רק ימים טובים, רק בשמחות. ובטוחה שלא אכזבת אותה, ושבמקום שהיא נמצאת היא שלווה ובטוחה.