טבעי ביותר מה שעתה עובר כרגע
רצים לך בראש התרחישים הכי מסוייטים שיש. מהנסיון הקצר שלי (הבן שלי אובחן בגיל 3 והיום הוא בן 6.5) בעלי ואני (במיוחד אני) התאמנו את חיינו לפי צרכי הילד וכעת אלה ה"חיים הנורמלים" שלי - כל כך התרגלתי לזה שאני לא זוכרת איך חייתי קודם. האהבה שלך לבת הזוג לא תשתנה בעקבות המשבר אלא אם כן היו לכם לפני כן בעיות בזוגיות, אי הבנות ומאבקי כח. הזוגיות שלי ושל בעלי לא השתנתה כלומר לא נהייתה טובה יותר וגם לא גרועה יותר. בקשר להבאת ילד נוסף לעולם - כשהבן שלי אובחן ונפל לי האסימון שזה לכל החיים, החלטתי בלי שום חשש להביא ילד נוסף מתוך מחשבה שיהיה מי שידאג לו אחרי. אני יודעת שזה לא אחראי וששום בדיקת הריון לא תגלה אוטיזם, אבל היתה לי הרגשה פנימית שזה לא יקרה לי עוד פעם. במשך ההריון לא חששתי (אני לא דוגמה כי יש לי יכולת הדחקה מעולה) אפילו לרגע. פשוט הייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר ובסוף קיבלתי ילדה משגעת (טפו טפו טפו) יש לי היום בנוסף לילד עם הפ.ד.ד גם שתי בנות בריאות ומקסימות. דרך אגב את התינוקת החדשה אני לא מחסנת כי יש לי תחושה שהבן שלי נפגע מהחיסונים. מאחר שהילד שלך בתפקוד גבוה - יש בהחלט תקווה שהוא יהיה מבוגר עצמאי ונורמלי עם עבודה רבה וטיפול שצריך להתחיל כבר עכשיו. אתה ואישתך חייבים לאסוף את עצמכם כמה שיותר מהר ולהתחיל לטפל בילד. אין זמן לדכאונות. אני אומרת את זה כי לא בא לי להזכר במה שאני עברתי בתחילת הדרך עם עוז. כל פעם שאני שומעת שעוד מישהו צריך לעבור את זה, נהייה לי רע. כי בסוף אחרי ההלם הראשוני הזה החיים מסתדרים ולא נראים כל כך שחורים.
