על תרומתה של רפת ל"זן ואמנות אחזקת
האופנוע": בשנת 1968 כתב לי רוברט מ. פירסיג, מכר ותיק ונודניק לא קטן, מכתב מרגש שבו הוא מעלה על נס את זכרה של קפת לכתיבת ספרו המייגע. הריני להביא לפניכם את הקטעים החשובים: "מורי ורבי, המאור הגדול, הוד קדושתו, מעלת חוכמתו, שמש העמים, פנטזיית האמת, ידידי פטר חמור, שלום! כזכור לך, אני שוקד מזה מספר שנים על כתיבת ספר מסעות בכריכה רכה, שיאפשר לי להוכיח אחת ולתמיד ש-6 שנים במוסד לנוער עברייני בהן השתלמתי במכונאות רכב לא היו שנים מבוזבזות. אלא מאי, נתקלתי בקשיים רבים במהלך הכתיבה, בין היתר משום שהטקסט לא עמד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי מבחינת האיכות. לבסוף, ארזתי את פקלאותיי (כך במקור האנגלי) ויצאתי לתור בהרי האטלס, סליחה, האפלצ'ים, סליחה ההרים האלה עם השם של מופע הקולנוע של מה שמו. אשתי שתחייה, הקרציה, לא יכולה לתת לבנאדם להנות והיהת חייבת לדחוף לי את הקרציה בדמות ילד נודניק שלנו, שישמור על אבא. במהלך הטיול המופלא בהרים היו לי מעט תובנות פילוסופיות ...(כאן בא קטע מייגע בן 400 עמוד שבו האדיוט מצטט את תורותיהם של כל הפילוסופים החשובים בהיסטוריה, כשהוא מחליף את מילות המפתח בתיאוריה במלה איכות - פ.ח.). הקיצר, הילד שיגע אותי נון סטופ, והכי גרוע היה כשהוא הפריע לי באמצע זיון עם איזו מלצרית מזדקנת מלאת חטטים שאני לא זוכר את שמה, אבל הוא מתחרז עם שחפת. העלתי אותו על הרכבת הראשונה בטענה שאני חייב להתאשפז בית משוגעים ואחר כך קרעתי לה את הצורה. אני חושש שחטפתי זיבה, ואם לא אטפל בה במהירות אני עלול להשתגע. נו מילא, תמיד רציתי לחיות כמו גוגן, לפחות אוכל למות כמוהו. עד כאן להפעם, שלך - בנך הרוחני, רוברט". אני מקווה שהוא לא יכעס על החשיפה. בעצם על הזין שלי, מי שלא רוצה להחשף עירום ועריה, שלא יכתוב מכתבים מרגשים/יצלם את עצמו מזיין כוכבות פסטיגל משומשות.
הערב ב-21:00 תתארחנה בפורום הפרעות קשב (ADHD) המרפאות בעיסוק איילת גופר ושרון שני-גונן, שתשבנה לשאלות בנושא טיפול חושי תנועתי. ניתן להשאיר כבר עכשיו שאלות בפורום.
הערב ב-20:00 יתארחו בבלוג של התוכנית "שעתיים בלאפה", אלון חסון ותמיר גל. אתם מוזמנים ל- Blog TV