היום בתפוז 06.01.05

[תפוז אנשים מודיע]

היום בתפוז../images/Emo43.gif 06.01.05

היום בתפוז

06.01.05

ראש המוסד לשעבר, ח"כ דני יתום, יגיע בשעה 16:00 לפורום מפלגת העבודה ויענה על שאלותיכם. ניתן להשאיר שאלות בפורום.

ובשעה 21:00 יגיע נפתלי אופטובסקי, סמנכ"ל חברת Eyron לפורום פוקט PC ויענה לשאלות בנושאי עברית לפוקט PC לסוגיו ועל לוקליזציה לעברית של תוכנות נוספות. השאירו שאלות עכשיו.

 

[Inara]

מתוסכלת.

היום בתפוז

06.01.05

ראש המוסד לשעבר, ח"כ דני יתום, יגיע בשעה 16:00 לפורום מפלגת העבודה ויענה על שאלותיכם. ניתן להשאיר שאלות בפורום.

ובשעה 21:00 יגיע נפתלי אופטובסקי, סמנכ"ל חברת Eyron לפורום פוקט PC ויענה לשאלות בנושאי עברית לפוקט PC לסוגיו ועל לוקליזציה לעברית של תוכנות נוספות. השאירו שאלות עכשיו.

מתוסכלת.
חברה שלי אמרה לי שכדאי לי להיכנס לפורום הזה, לקרוא קצת - אולי זה יעניין אותי. אז נכנסתי. ואחרי התקופה האחרונה, הייתי חייבת גם להשאיר הודעה. (אני כותבת הודעה זו כנצל"ש, כי לא נראה לי היא חשובה דיה בשביל פתיחת הודעה חדשה.) מעולם לא אובחנתי כמחוננת. אני לא יודעת אם אני באמת כזו. אבל ביה"ס הפך לבדיחה כל כך גדולה מבחינתי, עד שקשה לי לפעמים להאמין שאני לא. ביה"ס מעולם לא איתגר אותי באמת, אך המצב לא היה איום כמו עכשיו. האמת שלא שמתי לב לזה אפילו. כבר פשוט התרגלתי כל כך לזה שהכל בא לי בקלות ואני לא צריכה לחשוב. שמתי לב לזה רק לפני כמה שבועות: אותה חברה שהפנתה אותי לכאן משתתפת ב"רם", תוכנית של יום בשבוע. היא הזמינה אותי כאורחת לפני כמה שבועות. ופתאום הבנתי עד כמה המוח שלי היה רדום. ניסיתי להתרכז בשיעורים ובקושי הצלחתי. הם היו מאתגרים, במידה שכבר שכחתי ממנה. ואז קלטתי - שהפסקתי לחשוב כבר ממזמן. אני לומדת בביה"ס לטבע בת"א. מובן שאין הוא ביה"ס איום ונורא! ההיפך. הוא ביה"ס מצוין. רק שהוא מאמין בשוויון. וזו בעיה בשבילי. לדוגמא: במתמטיקה, אין הקבצות. הם רוצים שכולם ילמדו ביחד, בלי ההבדלים של "מי יותר טוב". אז הם בחרו את ההקבצה שהכי מתאימה לרוב תלמידי השכבה - הקבצה ג'. זהו אבסורד שאני לומדת בהקבצה ג' - שני הוריי עוסקים במתמטיקה (אמא מלמדת סטודנטיות איך להיות מורות לחשבון, בסמינר הקיבוצים - אבא פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטה) ואני ואחיותיי הוכחנו שלושתנו שיש לנו יכולות מעל לממוצע במתמטיקה (התחלתי ללמוד מתמטיקה, ע"י אימי, בערך בגיל 3 או 4). בעבר, הצלחתי לשמור על המוח שלי מאסון ההיחלדות בכך שפשוט ישבתי, בהיתי בקיר וחשבתי. חשבתי וחשבתי וחשבתי. ניתחתי מצבים. הגעתי למסקנות. ככה חשבתי במשך שעות. היום, אפילו אין לי זמן לכך. אני ילדה מאוד עמוסה, עם הרבה חוגים. את הזמן הפנוי ש~כן~ יש לי, אני צריכה לנצל כדי להכין שיעורים לביה"ס. וכך המוח שלי הפך להיות חלוד, לאט לאט. ועכשיו, כשהחומר בביה"ס הופך להיות טיפה יותר מאתגר, אני כבר לא מתמודדת איתו. אני לא מצליחה לגרום למוח שלי לחשוב, אחרי כל כך הרבה זמן שלא חשב. כתוצאה מכך, אני נכשלת כמעט בכל מקצוע (כולל מתמטיקה ואנגלית, ואני דוברת אנגלית). אני מנסה לגרום למוח שלי לחשוב שוב, אבל לא מצליחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. הצעתי לאמא שלי, שאולי אעבור שנה הבאה לכיתת מחוננים. אך היא צחקה ואמרה - "אל תדאגי, התיכון יאתגר אותך מספיק." הצעתי כבר כמה הצעות (אני כבר לא זוכרת את כולן) אבל היא מסרבת לכל הצעה. (וככה זה בכל דבר שאני רוצה לעשות, שעושה לי טוב - היא מסרבת. יש לי את האלטרנטיבות הנהדרות ביותר, והיא מסרבת כל פעם מחדש.) המצב הזה מתסכל אותי כל כך. שלא לדבר על כך שאני לא יכולה אפילו לומר בלב נקי - "אני צריכה את האתגר הזה." כי אני לא יכולה לדעת אפילו אם אני מחוננת. ובמה באמת יעזרו אבחונים, בכל מקרה? אני גם לא יכולה לפנות למורות בביה"ס, לבקש אתגר כי: א. יש יותר חכמים ממני בכיתה וישר הם מתרעמים - "למה היא? אני יותר טוב." ב. בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה, אני מתחילה להיכשל בלימודים, והמורים חושבים שאני סתם טיפשה. "למה מגיע לה עוד אתגר? קודם שתסתדר עם החומר הרגיל." ג. אני פוחדת. אני פוחדת כל כך לחשוב שוב. כל כך הרבה זמן חייתי בלי החשיבה, וזה מפחיד - בכל זאת. משהו שכבר שכחתי איך הוא מרגיש. יש לכם אולי הצעות? מה אני יכולה לעשות שלא מערב את ההורים? כי אני כבר לא יודעת. תמר.

 

[Inara]

אוי,

מתוסכלת.
חברה שלי אמרה לי שכדאי לי להיכנס לפורום הזה, לקרוא קצת - אולי זה יעניין אותי. אז נכנסתי. ואחרי התקופה האחרונה, הייתי חייבת גם להשאיר הודעה. (אני כותבת הודעה זו כנצל"ש, כי לא נראה לי היא חשובה דיה בשביל פתיחת הודעה חדשה.) מעולם לא אובחנתי כמחוננת. אני לא יודעת אם אני באמת כזו. אבל ביה"ס הפך לבדיחה כל כך גדולה מבחינתי, עד שקשה לי לפעמים להאמין שאני לא. ביה"ס מעולם לא איתגר אותי באמת, אך המצב לא היה איום כמו עכשיו. האמת שלא שמתי לב לזה אפילו. כבר פשוט התרגלתי כל כך לזה שהכל בא לי בקלות ואני לא צריכה לחשוב. שמתי לב לזה רק לפני כמה שבועות: אותה חברה שהפנתה אותי לכאן משתתפת ב"רם", תוכנית של יום בשבוע. היא הזמינה אותי כאורחת לפני כמה שבועות. ופתאום הבנתי עד כמה המוח שלי היה רדום. ניסיתי להתרכז בשיעורים ובקושי הצלחתי. הם היו מאתגרים, במידה שכבר שכחתי ממנה. ואז קלטתי - שהפסקתי לחשוב כבר ממזמן. אני לומדת בביה"ס לטבע בת"א. מובן שאין הוא ביה"ס איום ונורא! ההיפך. הוא ביה"ס מצוין. רק שהוא מאמין בשוויון. וזו בעיה בשבילי. לדוגמא: במתמטיקה, אין הקבצות. הם רוצים שכולם ילמדו ביחד, בלי ההבדלים של "מי יותר טוב". אז הם בחרו את ההקבצה שהכי מתאימה לרוב תלמידי השכבה - הקבצה ג'. זהו אבסורד שאני לומדת בהקבצה ג' - שני הוריי עוסקים במתמטיקה (אמא מלמדת סטודנטיות איך להיות מורות לחשבון, בסמינר הקיבוצים - אבא פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטה) ואני ואחיותיי הוכחנו שלושתנו שיש לנו יכולות מעל לממוצע במתמטיקה (התחלתי ללמוד מתמטיקה, ע"י אימי, בערך בגיל 3 או 4). בעבר, הצלחתי לשמור על המוח שלי מאסון ההיחלדות בכך שפשוט ישבתי, בהיתי בקיר וחשבתי. חשבתי וחשבתי וחשבתי. ניתחתי מצבים. הגעתי למסקנות. ככה חשבתי במשך שעות. היום, אפילו אין לי זמן לכך. אני ילדה מאוד עמוסה, עם הרבה חוגים. את הזמן הפנוי ש~כן~ יש לי, אני צריכה לנצל כדי להכין שיעורים לביה"ס. וכך המוח שלי הפך להיות חלוד, לאט לאט. ועכשיו, כשהחומר בביה"ס הופך להיות טיפה יותר מאתגר, אני כבר לא מתמודדת איתו. אני לא מצליחה לגרום למוח שלי לחשוב, אחרי כל כך הרבה זמן שלא חשב. כתוצאה מכך, אני נכשלת כמעט בכל מקצוע (כולל מתמטיקה ואנגלית, ואני דוברת אנגלית). אני מנסה לגרום למוח שלי לחשוב שוב, אבל לא מצליחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. הצעתי לאמא שלי, שאולי אעבור שנה הבאה לכיתת מחוננים. אך היא צחקה ואמרה - "אל תדאגי, התיכון יאתגר אותך מספיק." הצעתי כבר כמה הצעות (אני כבר לא זוכרת את כולן) אבל היא מסרבת לכל הצעה. (וככה זה בכל דבר שאני רוצה לעשות, שעושה לי טוב - היא מסרבת. יש לי את האלטרנטיבות הנהדרות ביותר, והיא מסרבת כל פעם מחדש.) המצב הזה מתסכל אותי כל כך. שלא לדבר על כך שאני לא יכולה אפילו לומר בלב נקי - "אני צריכה את האתגר הזה." כי אני לא יכולה לדעת אפילו אם אני מחוננת. ובמה באמת יעזרו אבחונים, בכל מקרה? אני גם לא יכולה לפנות למורות בביה"ס, לבקש אתגר כי: א. יש יותר חכמים ממני בכיתה וישר הם מתרעמים - "למה היא? אני יותר טוב." ב. בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה, אני מתחילה להיכשל בלימודים, והמורים חושבים שאני סתם טיפשה. "למה מגיע לה עוד אתגר? קודם שתסתדר עם החומר הרגיל." ג. אני פוחדת. אני פוחדת כל כך לחשוב שוב. כל כך הרבה זמן חייתי בלי החשיבה, וזה מפחיד - בכל זאת. משהו שכבר שכחתי איך הוא מרגיש. יש לכם אולי הצעות? מה אני יכולה לעשות שלא מערב את ההורים? כי אני כבר לא יודעת. תמר.

אוי,
ההודעה ההיא נשמעת כל כך מתנשאת. לא התכוונתי לכך

ועוד משהו שרציתי לכתוב בהודעה ושכחתי: אחד הדברים ~הכי~ מתסכלים בכל המצב זה שאין לי עם מי לדבר על זה. רק עם החברה שמוזכרת שם כבר פעמיים... רק היא מבינה אותי בקשר לזה. ניסיתי לדבר על זה עם חברה אחרת שלי, אבל זה יצר תוהו ובוהו. וזה כל כך מעצבן שאי אפשר להוציא את זה ממך. וזה סגור ונעול. (עד שהכל יצא ביום החמישי ההוא, כשהלכתי עם חברתי לרם.) הו, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה פה. אווף, אני נשמעת כל הזמן ~כל כך~ מתנשאת. באמת שאני לא מתכוונת לכך

 

[סנדרין]

זה דווקא ממש לא מתנשא ../images/Emo142.gif../images/Emo1.gif

אוי,
ההודעה ההיא נשמעת כל כך מתנשאת. לא התכוונתי לכך

ועוד משהו שרציתי לכתוב בהודעה ושכחתי: אחד הדברים ~הכי~ מתסכלים בכל המצב זה שאין לי עם מי לדבר על זה. רק עם החברה שמוזכרת שם כבר פעמיים... רק היא מבינה אותי בקשר לזה. ניסיתי לדבר על זה עם חברה אחרת שלי, אבל זה יצר תוהו ובוהו. וזה כל כך מעצבן שאי אפשר להוציא את זה ממך. וזה סגור ונעול. (עד שהכל יצא ביום החמישי ההוא, כשהלכתי עם חברתי לרם.) הו, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה פה. אווף, אני נשמעת כל הזמן ~כל כך~ מתנשאת. באמת שאני לא מתכוונת לכך

זה דווקא ממש לא מתנשא

ממש לא. האמיני לי. דווקא אהבתי את הדרך בה תיארת את זה. (אם אני הייתי כותבת זה היה נראה הרבה יותר גרוע

) איך שהתלונות האלה לא יראו מבחוץ, זו פשוט המציאות, ואת לא צריכה... להקטין את עצמך.

 

[Britush]

../images/Emo45.gif ../images/Emo13.gif ../images/Emo42.gif

זה דווקא ממש לא מתנשא

ממש לא. האמיני לי. דווקא אהבתי את הדרך בה תיארת את זה. (אם אני הייתי כותבת זה היה נראה הרבה יותר גרוע

) איך שהתלונות האלה לא יראו מבחוץ, זו פשוט המציאות, ואת לא צריכה... להקטין את עצמך.

 

[נועה לביא]

ברוכה הבאה תמר! ../images/Emo24.gif

מתוסכלת.
חברה שלי אמרה לי שכדאי לי להיכנס לפורום הזה, לקרוא קצת - אולי זה יעניין אותי. אז נכנסתי. ואחרי התקופה האחרונה, הייתי חייבת גם להשאיר הודעה. (אני כותבת הודעה זו כנצל"ש, כי לא נראה לי היא חשובה דיה בשביל פתיחת הודעה חדשה.) מעולם לא אובחנתי כמחוננת. אני לא יודעת אם אני באמת כזו. אבל ביה"ס הפך לבדיחה כל כך גדולה מבחינתי, עד שקשה לי לפעמים להאמין שאני לא. ביה"ס מעולם לא איתגר אותי באמת, אך המצב לא היה איום כמו עכשיו. האמת שלא שמתי לב לזה אפילו. כבר פשוט התרגלתי כל כך לזה שהכל בא לי בקלות ואני לא צריכה לחשוב. שמתי לב לזה רק לפני כמה שבועות: אותה חברה שהפנתה אותי לכאן משתתפת ב"רם", תוכנית של יום בשבוע. היא הזמינה אותי כאורחת לפני כמה שבועות. ופתאום הבנתי עד כמה המוח שלי היה רדום. ניסיתי להתרכז בשיעורים ובקושי הצלחתי. הם היו מאתגרים, במידה שכבר שכחתי ממנה. ואז קלטתי - שהפסקתי לחשוב כבר ממזמן. אני לומדת בביה"ס לטבע בת"א. מובן שאין הוא ביה"ס איום ונורא! ההיפך. הוא ביה"ס מצוין. רק שהוא מאמין בשוויון. וזו בעיה בשבילי. לדוגמא: במתמטיקה, אין הקבצות. הם רוצים שכולם ילמדו ביחד, בלי ההבדלים של "מי יותר טוב". אז הם בחרו את ההקבצה שהכי מתאימה לרוב תלמידי השכבה - הקבצה ג'. זהו אבסורד שאני לומדת בהקבצה ג' - שני הוריי עוסקים במתמטיקה (אמא מלמדת סטודנטיות איך להיות מורות לחשבון, בסמינר הקיבוצים - אבא פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטה) ואני ואחיותיי הוכחנו שלושתנו שיש לנו יכולות מעל לממוצע במתמטיקה (התחלתי ללמוד מתמטיקה, ע"י אימי, בערך בגיל 3 או 4). בעבר, הצלחתי לשמור על המוח שלי מאסון ההיחלדות בכך שפשוט ישבתי, בהיתי בקיר וחשבתי. חשבתי וחשבתי וחשבתי. ניתחתי מצבים. הגעתי למסקנות. ככה חשבתי במשך שעות. היום, אפילו אין לי זמן לכך. אני ילדה מאוד עמוסה, עם הרבה חוגים. את הזמן הפנוי ש~כן~ יש לי, אני צריכה לנצל כדי להכין שיעורים לביה"ס. וכך המוח שלי הפך להיות חלוד, לאט לאט. ועכשיו, כשהחומר בביה"ס הופך להיות טיפה יותר מאתגר, אני כבר לא מתמודדת איתו. אני לא מצליחה לגרום למוח שלי לחשוב, אחרי כל כך הרבה זמן שלא חשב. כתוצאה מכך, אני נכשלת כמעט בכל מקצוע (כולל מתמטיקה ואנגלית, ואני דוברת אנגלית). אני מנסה לגרום למוח שלי לחשוב שוב, אבל לא מצליחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. הצעתי לאמא שלי, שאולי אעבור שנה הבאה לכיתת מחוננים. אך היא צחקה ואמרה - "אל תדאגי, התיכון יאתגר אותך מספיק." הצעתי כבר כמה הצעות (אני כבר לא זוכרת את כולן) אבל היא מסרבת לכל הצעה. (וככה זה בכל דבר שאני רוצה לעשות, שעושה לי טוב - היא מסרבת. יש לי את האלטרנטיבות הנהדרות ביותר, והיא מסרבת כל פעם מחדש.) המצב הזה מתסכל אותי כל כך. שלא לדבר על כך שאני לא יכולה אפילו לומר בלב נקי - "אני צריכה את האתגר הזה." כי אני לא יכולה לדעת אפילו אם אני מחוננת. ובמה באמת יעזרו אבחונים, בכל מקרה? אני גם לא יכולה לפנות למורות בביה"ס, לבקש אתגר כי: א. יש יותר חכמים ממני בכיתה וישר הם מתרעמים - "למה היא? אני יותר טוב." ב. בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה, אני מתחילה להיכשל בלימודים, והמורים חושבים שאני סתם טיפשה. "למה מגיע לה עוד אתגר? קודם שתסתדר עם החומר הרגיל." ג. אני פוחדת. אני פוחדת כל כך לחשוב שוב. כל כך הרבה זמן חייתי בלי החשיבה, וזה מפחיד - בכל זאת. משהו שכבר שכחתי איך הוא מרגיש. יש לכם אולי הצעות? מה אני יכולה לעשות שלא מערב את ההורים? כי אני כבר לא יודעת. תמר.

ברוכה הבאה תמר!

אני שמחה שמצאת לנכון לכתוב הודעה זו אצלנו, הפורום הזה הוא בהחלט גם בשבילך. אמנם שם הפורום הוא "הורים למחוננים", אך בסיכומו של דבר הוא מתמקד בלבטים ובדילמות הקשורים למחוננות (ולא, אין חובה להביא אבחון לאחת כזאת בשביל להשתתף בפורום) שאותם חווים, מן הסתם, גם ילדיהם של ההורים ובשבילם אנו פה, ומעבר לכך - ההורים בפורום רק יוצאים מורווחים משמיעת סיפורם של ילדים אחרים ומהצד שלהם. הודעתך נגעה לליבי, והיא בהחלט חשובה מספיק בשביל לככב כהודעה ראשית, אבל לא נורא - נסתדר עם מה שיש. קודם כל, חדלי מלהתנצל - את ממש לא צריכה. תיאור המצב לאשורו זו לא התנשאות אלא המציאות שלך, זו שאת צריכה להתמודד איתה. אם יש מי שלא מסוגל להתחבר לכך ולראות שאת מדברת מתוך תחושת מצוקה אמיתית, ולא כי את מנסה להתנשא מעליו בכך שלך יש צרות שלו אין, לא זה מה שצריך להדאיג אותך. בנוסף לכך, בכלל לא משנה אם יש מישהו במשרד החינוך שבטעות שם עליך את התווית "מחוננת" או לא, כי זה לא משנה את העובדה שבי"ס תמיד היה בדיחה עבורך, ולפי מה שאת מתארת - לא אחת מצחיקה במיוחד. למרות שאת בטח מאמינה ב"צרת רבים נחמת טפשים", דעי לך שאותה גישה שוויונית אינה נחלת בית ספרך בלבד. מזה שנים מונהגת שיטת האינטגרציה, לפיה ילמד החזק עם החלש, וזאת על מנת לוודא שאכן יהיה שוויון ושניהם יפסידו בדיוק באותה המידה. אני לא יודעת במה מתבטא הקושי שלך עם הלימודים ומה לדעתך גורם לך להכשל ומה בדיוק קורה שם (וכדאי יהיה שתפרטי, על מנת שאוכל להשתדל ולעזור יותר), אך דעי לך שזה ממש לא מעיד, חלילה, על כך שחשיבתך נפגעה ומוחך "החליד". ממש ממש לא. הנה, הודעה זו שכתבת בטח הצריכה מחשבה מצדך, ואני מאמינה שבהחלט תוכלי לפתור כמה חידות מהספר "מספר חזק" או חידות חשיבה אחרות עליהן לא בוחנים בבי"ס, אך יש מי שיפגינו את יכולת החרישה שלהם בבי"ס במשך כל תקופת שהותה שם (תוך חנופה מאסיבית למורים) אשר ייקח להם 3 ימים להבין לוגיקה שתהיה ברורה לך תוך כמה דקות (ויסלחו לי בני התורה על האנאלוגיה ששאלתי מהם ללא רשות...). את שנות אמצע היסודי שלי (ה'-ו'-ז' (עד פסח) ) "ביליתי" בבי"ס פסאודו פרטי (אולי יש מי שקרא אודות ילדי צוות הקרקע שנשלחים לבי"ס אזורי רגיל מול ילדי הטייסים שנשלחים לבי"ס ששכר הלימוד אליו הוא 1000 ש"ח לחודש. אל תאמינו, זה שקר מוחלט. הוא יותר יקר.), אשר הדבר היחידי שהיה בו ברמה גבוהה חוץ משכר הלימוד היו שיעורי אנגלית (מה שכבר לא תקף, כי אותה מורה נהדרת למזלה כבר לא שם). באופן אירוני, בהנתן שסיבת המעבר שלי הייתה הרמה הנמוכה של בי"ס הקודם ביחס ליכולות שלי, על כל ההשלכות שהיו לכך, בשנה הראשונה (כיתה ה') אף אחד,חוץ מאותה מורה נהדרת לאנגלית (ששנים לאחר מכן סיפרה לי קצת על הישיבות ה"פדגוגיות"), לא העלה בדעתו לחשוב שאולי בטעות יש לי שכל. איכשהו, רק לה לא היה נראה הגיוני במיוחד שתלמידה אשר לעולם לא מכינה שיעורי בית ובשיעורים בכיתה נמצאת ברוחה במקום אחר, ועדיין מקבלת ציונים גבוהים מאוד במבחנים ובשיעורי המחשב (למידת דקדוק באמצעות english for you) כבר עושה חלקים שהם הרבה מעבר למה שצריך באותה השנה, היא תלמידה "בינונית" (כפי שנהנו לכתוב לי בתעודה). זאת, למרות שלפני שקיבלו אותי לבי"ס ערכו לי מבחני קבלה ואמרו בפה מלא להוריי שאני אמורה להיות התלמידה הכי חזקה בכיתה... (אגב, אלה שהיה ברור להם שאני לא "בינונית" היו בדיוק התלמידים הבינוניים, שמהר מאוד הבינו שיש לי את התשובות לכל שאלותיהם...) תראי, אם את דואגת לחשיבה שלך, ורוצה לוודא שהיא לא תלך לאיבוד, אז קודם כל - אין לך מה לדאוג, היא לא (ואת משתמשת בה אפילו אם את לא שמה לב). בכל מקרה, את יכולה לגלוש באינטרנט ולתור אחר מה שמעניין אותך, להשתתף בקבוצות דיון, לפתור חידות חשיבה, לקרוא ספרים שמעניינים אותך, לראות תוכניות שמעניינות אותך - זו חשיבה, ואין לכך שום קשר לבי"ס. אבל אם את רוצה לשפר את הנעשה בבי"ס, כדאי להגיע לאיזו הבנה עם אמך. אולי כדאי שתפרטי יותר מה הבעיה איתה. אולי כדאי שתביאי אותה הנה

מקווה לשמוע ממך שוב.

 

[Inara]

הו, תודה על התגובה המפורטת! ../images/Emo13.gif

ברוכה הבאה תמר!

אני שמחה שמצאת לנכון לכתוב הודעה זו אצלנו, הפורום הזה הוא בהחלט גם בשבילך. אמנם שם הפורום הוא "הורים למחוננים", אך בסיכומו של דבר הוא מתמקד בלבטים ובדילמות הקשורים למחוננות (ולא, אין חובה להביא אבחון לאחת כזאת בשביל להשתתף בפורום) שאותם חווים, מן הסתם, גם ילדיהם של ההורים ובשבילם אנו פה, ומעבר לכך - ההורים בפורום רק יוצאים מורווחים משמיעת סיפורם של ילדים אחרים ומהצד שלהם. הודעתך נגעה לליבי, והיא בהחלט חשובה מספיק בשביל לככב כהודעה ראשית, אבל לא נורא - נסתדר עם מה שיש. קודם כל, חדלי מלהתנצל - את ממש לא צריכה. תיאור המצב לאשורו זו לא התנשאות אלא המציאות שלך, זו שאת צריכה להתמודד איתה. אם יש מי שלא מסוגל להתחבר לכך ולראות שאת מדברת מתוך תחושת מצוקה אמיתית, ולא כי את מנסה להתנשא מעליו בכך שלך יש צרות שלו אין, לא זה מה שצריך להדאיג אותך. בנוסף לכך, בכלל לא משנה אם יש מישהו במשרד החינוך שבטעות שם עליך את התווית "מחוננת" או לא, כי זה לא משנה את העובדה שבי"ס תמיד היה בדיחה עבורך, ולפי מה שאת מתארת - לא אחת מצחיקה במיוחד. למרות שאת בטח מאמינה ב"צרת רבים נחמת טפשים", דעי לך שאותה גישה שוויונית אינה נחלת בית ספרך בלבד. מזה שנים מונהגת שיטת האינטגרציה, לפיה ילמד החזק עם החלש, וזאת על מנת לוודא שאכן יהיה שוויון ושניהם יפסידו בדיוק באותה המידה. אני לא יודעת במה מתבטא הקושי שלך עם הלימודים ומה לדעתך גורם לך להכשל ומה בדיוק קורה שם (וכדאי יהיה שתפרטי, על מנת שאוכל להשתדל ולעזור יותר), אך דעי לך שזה ממש לא מעיד, חלילה, על כך שחשיבתך נפגעה ומוחך "החליד". ממש ממש לא. הנה, הודעה זו שכתבת בטח הצריכה מחשבה מצדך, ואני מאמינה שבהחלט תוכלי לפתור כמה חידות מהספר "מספר חזק" או חידות חשיבה אחרות עליהן לא בוחנים בבי"ס, אך יש מי שיפגינו את יכולת החרישה שלהם בבי"ס במשך כל תקופת שהותה שם (תוך חנופה מאסיבית למורים) אשר ייקח להם 3 ימים להבין לוגיקה שתהיה ברורה לך תוך כמה דקות (ויסלחו לי בני התורה על האנאלוגיה ששאלתי מהם ללא רשות...). את שנות אמצע היסודי שלי (ה'-ו'-ז' (עד פסח) ) "ביליתי" בבי"ס פסאודו פרטי (אולי יש מי שקרא אודות ילדי צוות הקרקע שנשלחים לבי"ס אזורי רגיל מול ילדי הטייסים שנשלחים לבי"ס ששכר הלימוד אליו הוא 1000 ש"ח לחודש. אל תאמינו, זה שקר מוחלט. הוא יותר יקר.), אשר הדבר היחידי שהיה בו ברמה גבוהה חוץ משכר הלימוד היו שיעורי אנגלית (מה שכבר לא תקף, כי אותה מורה נהדרת למזלה כבר לא שם). באופן אירוני, בהנתן שסיבת המעבר שלי הייתה הרמה הנמוכה של בי"ס הקודם ביחס ליכולות שלי, על כל ההשלכות שהיו לכך, בשנה הראשונה (כיתה ה') אף אחד,חוץ מאותה מורה נהדרת לאנגלית (ששנים לאחר מכן סיפרה לי קצת על הישיבות ה"פדגוגיות"), לא העלה בדעתו לחשוב שאולי בטעות יש לי שכל. איכשהו, רק לה לא היה נראה הגיוני במיוחד שתלמידה אשר לעולם לא מכינה שיעורי בית ובשיעורים בכיתה נמצאת ברוחה במקום אחר, ועדיין מקבלת ציונים גבוהים מאוד במבחנים ובשיעורי המחשב (למידת דקדוק באמצעות english for you) כבר עושה חלקים שהם הרבה מעבר למה שצריך באותה השנה, היא תלמידה "בינונית" (כפי שנהנו לכתוב לי בתעודה). זאת, למרות שלפני שקיבלו אותי לבי"ס ערכו לי מבחני קבלה ואמרו בפה מלא להוריי שאני אמורה להיות התלמידה הכי חזקה בכיתה... (אגב, אלה שהיה ברור להם שאני לא "בינונית" היו בדיוק התלמידים הבינוניים, שמהר מאוד הבינו שיש לי את התשובות לכל שאלותיהם...) תראי, אם את דואגת לחשיבה שלך, ורוצה לוודא שהיא לא תלך לאיבוד, אז קודם כל - אין לך מה לדאוג, היא לא (ואת משתמשת בה אפילו אם את לא שמה לב). בכל מקרה, את יכולה לגלוש באינטרנט ולתור אחר מה שמעניין אותך, להשתתף בקבוצות דיון, לפתור חידות חשיבה, לקרוא ספרים שמעניינים אותך, לראות תוכניות שמעניינות אותך - זו חשיבה, ואין לכך שום קשר לבי"ס. אבל אם את רוצה לשפר את הנעשה בבי"ס, כדאי להגיע לאיזו הבנה עם אמך. אולי כדאי שתפרטי יותר מה הבעיה איתה. אולי כדאי שתביאי אותה הנה

מקווה לשמוע ממך שוב.

הו, תודה על התגובה המפורטת!

אני מוכרחה להתנצל כל הזמן. אמא שלי כל הזמן אומרת לי שהיא לא מבינה מתי הפכתי להיות כל כך גאוותנית ואני צריכה לחדול מכך כמה שיותר מהר. כנראה בגלל זה. המ. בקשר לכך שאני נכשלת (או כך לפחות חשבתי

) בלימודים. הכי משמעותי זה בשיעור מתמטיקה: אני עובדת נורא לאט. ברגע שצריך לחשוב קצת, אני פתאום נתקעת ולא מבינה משהו קטן, כי לא חשבתי זמן רב כבר (לפחות לא ברצינות). ואז זה ממש מפריע לי שאני לא מבינה את הדבר הקטן ההוא, אני נתקעת על זה, לא מתקדמת הלאה, לא מספיקה לסיים את השיעורים (המהווים בערך חצי מהציון שלנו) גם בבית, מרוב תסכול שאני לא מבינה, ונכשלת. (אוי, לא הסברתי את זה כל כך טוב X_X) אני מוכרחה ללכת לישון, לכן אענה על ההמשך בהזדמנות אחרת - מצטערת שאני קוטעת באמצע

(לא הגבתי עד עכשיו כי רציתי לפנות הרבה זמן, כך שאוכל להגיב כהלכה. רק שזה לא עבד לי ><)

 

[קיטס]

אולי הבעיה היא אחרת...

הו, תודה על התגובה המפורטת!

אני מוכרחה להתנצל כל הזמן. אמא שלי כל הזמן אומרת לי שהיא לא מבינה מתי הפכתי להיות כל כך גאוותנית ואני צריכה לחדול מכך כמה שיותר מהר. כנראה בגלל זה. המ. בקשר לכך שאני נכשלת (או כך לפחות חשבתי

) בלימודים. הכי משמעותי זה בשיעור מתמטיקה: אני עובדת נורא לאט. ברגע שצריך לחשוב קצת, אני פתאום נתקעת ולא מבינה משהו קטן, כי לא חשבתי זמן רב כבר (לפחות לא ברצינות). ואז זה ממש מפריע לי שאני לא מבינה את הדבר הקטן ההוא, אני נתקעת על זה, לא מתקדמת הלאה, לא מספיקה לסיים את השיעורים (המהווים בערך חצי מהציון שלנו) גם בבית, מרוב תסכול שאני לא מבינה, ונכשלת. (אוי, לא הסברתי את זה כל כך טוב X_X) אני מוכרחה ללכת לישון, לכן אענה על ההמשך בהזדמנות אחרת - מצטערת שאני קוטעת באמצע

(לא הגבתי עד עכשיו כי רציתי לפנות הרבה זמן, כך שאוכל להגיב כהלכה. רק שזה לא עבד לי ><)

אולי הבעיה היא אחרת...
יש ילדים שלא מארגנים טוב את הזמן במטלות קצובות כמו מבחנים. בדרך כלל זה נוגע ללקות למידה כזו או אחרת, שאפשר לאבחן. וגם אם זה לא בר-אבחון, אפשר אולי לדבר עם המורים ולקבל "הנחות" בזמן ההגשה.

 

[נועה לביא]

ולי מוזר איך לא הבחנתי קודם

הו, תודה על התגובה המפורטת!

אני מוכרחה להתנצל כל הזמן. אמא שלי כל הזמן אומרת לי שהיא לא מבינה מתי הפכתי להיות כל כך גאוותנית ואני צריכה לחדול מכך כמה שיותר מהר. כנראה בגלל זה. המ. בקשר לכך שאני נכשלת (או כך לפחות חשבתי

) בלימודים. הכי משמעותי זה בשיעור מתמטיקה: אני עובדת נורא לאט. ברגע שצריך לחשוב קצת, אני פתאום נתקעת ולא מבינה משהו קטן, כי לא חשבתי זמן רב כבר (לפחות לא ברצינות). ואז זה ממש מפריע לי שאני לא מבינה את הדבר הקטן ההוא, אני נתקעת על זה, לא מתקדמת הלאה, לא מספיקה לסיים את השיעורים (המהווים בערך חצי מהציון שלנו) גם בבית, מרוב תסכול שאני לא מבינה, ונכשלת. (אוי, לא הסברתי את זה כל כך טוב X_X) אני מוכרחה ללכת לישון, לכן אענה על ההמשך בהזדמנות אחרת - מצטערת שאני קוטעת באמצע

(לא הגבתי עד עכשיו כי רציתי לפנות הרבה זמן, כך שאוכל להגיב כהלכה. רק שזה לא עבד לי ><)

ולי מוזר איך לא הבחנתי קודם
בתגובה הזו שלך

תראי, לדעתי הקושי שלך הוא בעיקר פסיכולוגי. הסילבוס של כיתה ט' (נכון?) מתאפיין בכך שהוא מכיל נושאים ריקים וירודים בעלי שמות מפוצצים (כמו "שינוי נושא נוסחה". נפלתי כשקראתי את זה בסילבוס), ומרוב תחושה שלילית את נותנת לזה להרתיע אותך וכתוצאה מכך לא מצליחה וזה מעגל שלילי. לדעתי, הדרך הכי טובה לשבור את זה היא קודם כל לשבור את הבלוק הזה. קחי כמה תרגילים הבייתה ותבקשי ממישהו (אולי אותה החברה?) שיישב על ידך בעודך פותרת ושתוכלי לשאול ברגע שאת לא מבינה משהו (=משהו נתקל במחסום), וכך תבהירי לעצמך את כל מה שאת מבינה ותראי כמה זה בעצם פשוט וכל הבטחון שלך יחזור, כי לדעתי, שוב, כל מה שקרה הוא שמשהו ספציפי הרתיע אותך וכתוצאה מכך נכנסת לסחרור. מבחינת החומר - זה באמת כלום, קטן עליך. איך שלא יהיה, המחסומים האלה (אני קוראת להם "בלוקים לימודיים", או "טיפשת" על שלל סוגיה) הם תופעה נפוצה שלא צריך להתרגש ממנה יותר מדי. פשוט לתפוס את עצמך בידיים ולשבור אותם. הם מאוד טבעיים עבור מי שרגיל שהכל ברור לו מאליו ופתאום כשמשהו לא כ"כ טריביאלי (שטותי ככל שיהיה, בדיוק כמו מתמטיקה לכיתה ט') אפשר להכנס לאחלה סחרור.

 

[Inara]

../images/Emo11.gif המ. אני צריכה באמת לנסות...

ולי מוזר איך לא הבחנתי קודם
בתגובה הזו שלך

תראי, לדעתי הקושי שלך הוא בעיקר פסיכולוגי. הסילבוס של כיתה ט' (נכון?) מתאפיין בכך שהוא מכיל נושאים ריקים וירודים בעלי שמות מפוצצים (כמו "שינוי נושא נוסחה". נפלתי כשקראתי את זה בסילבוס), ומרוב תחושה שלילית את נותנת לזה להרתיע אותך וכתוצאה מכך לא מצליחה וזה מעגל שלילי. לדעתי, הדרך הכי טובה לשבור את זה היא קודם כל לשבור את הבלוק הזה. קחי כמה תרגילים הבייתה ותבקשי ממישהו (אולי אותה החברה?) שיישב על ידך בעודך פותרת ושתוכלי לשאול ברגע שאת לא מבינה משהו (=משהו נתקל במחסום), וכך תבהירי לעצמך את כל מה שאת מבינה ותראי כמה זה בעצם פשוט וכל הבטחון שלך יחזור, כי לדעתי, שוב, כל מה שקרה הוא שמשהו ספציפי הרתיע אותך וכתוצאה מכך נכנסת לסחרור. מבחינת החומר - זה באמת כלום, קטן עליך. איך שלא יהיה, המחסומים האלה (אני קוראת להם "בלוקים לימודיים", או "טיפשת" על שלל סוגיה) הם תופעה נפוצה שלא צריך להתרגש ממנה יותר מדי. פשוט לתפוס את עצמך בידיים ולשבור אותם. הם מאוד טבעיים עבור מי שרגיל שהכל ברור לו מאליו ופתאום כשמשהו לא כ"כ טריביאלי (שטותי ככל שיהיה, בדיוק כמו מתמטיקה לכיתה ט') אפשר להכנס לאחלה סחרור.

המ. אני צריכה באמת לנסות...
אולי זה יעזור. מה שעשיתי, למשל, בטבע: בטבע בכלל נתקעתי הרבה. היה שם תהליך כלשהו שלא הבנתי למה בכלל צריך אותו, והמורה אמרה כל הזמן - "נלמד את זה מאוחר יותר". כל כך הייתי תקועה בזה שאני לא מבינה למה צריך את התהליך, שלא הקשבתי כל כך להמשך דבריה של המורה ולא הבנתי כלום. אחרי שיעור כלשהו, שבו לא הבנתי כלום, פשוט ישבתי עם המורה והיא עברה איתי על הכל והסבירה לי הכל, וחיברה דברים והכל היה כל כך... הגיוני. אני משערת שאם אוכל לעשות בערך אותו הדבר במתמטיקה - רק עם חברה - זה יהיה נוח למדי. (עם החברה ההיא [שהיא, אגב, "סנדרין" - רותמ] זה יהיה בלתי אפשרי, כי היא גרה רחוק ממני... ואנחנו לא נפגשות לעיתים קרובות כל כך

) (וכאן אמשיך את התגובה להודעה הקודמת שלך אני פוחדת נורא נורא נורא נורא נורא. פוחדת פתאום לא להצליח. זה מפחיד כל כך, אחרי שהתרגלתי להצליח ככה. זה ייראה בעיני כישלון, אני כבר יודעת. ואני יודעת שזה כבר משהו שאני צריכה לפתור ביני לבין עצמי ולהתגבר על כך - אני חייבת להתגבר על כך. את אמא שלי לא אוכל להביא לכאן לעולם. לעולם. זה, אני יודעת, כבר קשור ליחסים שלי ושלה. אבל לעולם לא אוכל להביא אותה הנה. כבר כתבתי קודם (בהודעה הקודמת שלי) שהיא אומרת לי כל הזמן שאני גאוותנית מידי וצריכה לחדול מכך. ואם היא עוד תראה שהלכתי וכתבתי את זה במקום כלשהו... לא.

 

[עוד צפורה גנן]

כהורה היה לי קשה לקרוא את ההודעה של

מתוסכלת.
חברה שלי אמרה לי שכדאי לי להיכנס לפורום הזה, לקרוא קצת - אולי זה יעניין אותי. אז נכנסתי. ואחרי התקופה האחרונה, הייתי חייבת גם להשאיר הודעה. (אני כותבת הודעה זו כנצל"ש, כי לא נראה לי היא חשובה דיה בשביל פתיחת הודעה חדשה.) מעולם לא אובחנתי כמחוננת. אני לא יודעת אם אני באמת כזו. אבל ביה"ס הפך לבדיחה כל כך גדולה מבחינתי, עד שקשה לי לפעמים להאמין שאני לא. ביה"ס מעולם לא איתגר אותי באמת, אך המצב לא היה איום כמו עכשיו. האמת שלא שמתי לב לזה אפילו. כבר פשוט התרגלתי כל כך לזה שהכל בא לי בקלות ואני לא צריכה לחשוב. שמתי לב לזה רק לפני כמה שבועות: אותה חברה שהפנתה אותי לכאן משתתפת ב"רם", תוכנית של יום בשבוע. היא הזמינה אותי כאורחת לפני כמה שבועות. ופתאום הבנתי עד כמה המוח שלי היה רדום. ניסיתי להתרכז בשיעורים ובקושי הצלחתי. הם היו מאתגרים, במידה שכבר שכחתי ממנה. ואז קלטתי - שהפסקתי לחשוב כבר ממזמן. אני לומדת בביה"ס לטבע בת"א. מובן שאין הוא ביה"ס איום ונורא! ההיפך. הוא ביה"ס מצוין. רק שהוא מאמין בשוויון. וזו בעיה בשבילי. לדוגמא: במתמטיקה, אין הקבצות. הם רוצים שכולם ילמדו ביחד, בלי ההבדלים של "מי יותר טוב". אז הם בחרו את ההקבצה שהכי מתאימה לרוב תלמידי השכבה - הקבצה ג'. זהו אבסורד שאני לומדת בהקבצה ג' - שני הוריי עוסקים במתמטיקה (אמא מלמדת סטודנטיות איך להיות מורות לחשבון, בסמינר הקיבוצים - אבא פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטה) ואני ואחיותיי הוכחנו שלושתנו שיש לנו יכולות מעל לממוצע במתמטיקה (התחלתי ללמוד מתמטיקה, ע"י אימי, בערך בגיל 3 או 4). בעבר, הצלחתי לשמור על המוח שלי מאסון ההיחלדות בכך שפשוט ישבתי, בהיתי בקיר וחשבתי. חשבתי וחשבתי וחשבתי. ניתחתי מצבים. הגעתי למסקנות. ככה חשבתי במשך שעות. היום, אפילו אין לי זמן לכך. אני ילדה מאוד עמוסה, עם הרבה חוגים. את הזמן הפנוי ש~כן~ יש לי, אני צריכה לנצל כדי להכין שיעורים לביה"ס. וכך המוח שלי הפך להיות חלוד, לאט לאט. ועכשיו, כשהחומר בביה"ס הופך להיות טיפה יותר מאתגר, אני כבר לא מתמודדת איתו. אני לא מצליחה לגרום למוח שלי לחשוב, אחרי כל כך הרבה זמן שלא חשב. כתוצאה מכך, אני נכשלת כמעט בכל מקצוע (כולל מתמטיקה ואנגלית, ואני דוברת אנגלית). אני מנסה לגרום למוח שלי לחשוב שוב, אבל לא מצליחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. הצעתי לאמא שלי, שאולי אעבור שנה הבאה לכיתת מחוננים. אך היא צחקה ואמרה - "אל תדאגי, התיכון יאתגר אותך מספיק." הצעתי כבר כמה הצעות (אני כבר לא זוכרת את כולן) אבל היא מסרבת לכל הצעה. (וככה זה בכל דבר שאני רוצה לעשות, שעושה לי טוב - היא מסרבת. יש לי את האלטרנטיבות הנהדרות ביותר, והיא מסרבת כל פעם מחדש.) המצב הזה מתסכל אותי כל כך. שלא לדבר על כך שאני לא יכולה אפילו לומר בלב נקי - "אני צריכה את האתגר הזה." כי אני לא יכולה לדעת אפילו אם אני מחוננת. ובמה באמת יעזרו אבחונים, בכל מקרה? אני גם לא יכולה לפנות למורות בביה"ס, לבקש אתגר כי: א. יש יותר חכמים ממני בכיתה וישר הם מתרעמים - "למה היא? אני יותר טוב." ב. בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה, אני מתחילה להיכשל בלימודים, והמורים חושבים שאני סתם טיפשה. "למה מגיע לה עוד אתגר? קודם שתסתדר עם החומר הרגיל." ג. אני פוחדת. אני פוחדת כל כך לחשוב שוב. כל כך הרבה זמן חייתי בלי החשיבה, וזה מפחיד - בכל זאת. משהו שכבר שכחתי איך הוא מרגיש. יש לכם אולי הצעות? מה אני יכולה לעשות שלא מערב את ההורים? כי אני כבר לא יודעת. תמר.

כהורה היה לי קשה לקרוא את ההודעה של
לא אתפלא, אם גם אמך היתה תלמידה מאוד מוכשרת, וכך גם אביך, אבל אותם זה לא הטריד. יתכן מאוד ולכן הם מאוד מתקשים להזסהות עם הקושי שלך. לדעתי עליך לתת להורים שלך לקרוא את הודעתך. הם בהחלט צריכים להתמודד עם קריאת ההצילו שלך, ולנסות למצוא פתרונות, שיהיו מתאימים לך. לא חייבם ללמוד בבית ספר למחוננים כדי לא להחליד. צריך למצוא איך לשלב את ביה"ס הרגיל עם חוסר הנוחות שלך. אבל אם לא נגשת אליהם עם השאלה. העיצה שלי לך היא לקרוא. לקרוא . לקרוא לקרוא. זה לא מחליד את המח. זה מענין וזה תורם כל כך הרבה שאין אפילו יכולת לתאר את התועלת בקריאה.

 

[Inara]

../images/Emo11.gif כבר כתבתי ואוסיף שוב -

כהורה היה לי קשה לקרוא את ההודעה של
לא אתפלא, אם גם אמך היתה תלמידה מאוד מוכשרת, וכך גם אביך, אבל אותם זה לא הטריד. יתכן מאוד ולכן הם מאוד מתקשים להזסהות עם הקושי שלך. לדעתי עליך לתת להורים שלך לקרוא את הודעתך. הם בהחלט צריכים להתמודד עם קריאת ההצילו שלך, ולנסות למצוא פתרונות, שיהיו מתאימים לך. לא חייבם ללמוד בבית ספר למחוננים כדי לא להחליד. צריך למצוא איך לשלב את ביה"ס הרגיל עם חוסר הנוחות שלך. אבל אם לא נגשת אליהם עם השאלה. העיצה שלי לך היא לקרוא. לקרוא . לקרוא לקרוא. זה לא מחליד את המח. זה מענין וזה תורם כל כך הרבה שאין אפילו יכולת לתאר את התועלת בקריאה.

כבר כתבתי ואוסיף שוב -
לא אתן לאמא שלי לקרוא את ההודעות שלי כאן בשום הון בעולם. אני מאלה שאוהבים מאוד לקרוא וקוראים הרבה, אבל... אווף, אני משתדלת לקרוא, אך אני קוראת די לאט וזה מתסכל בשלב מסוים

אם כי לפני כמה ימים שמתי ידיי על ספר השירה - "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן. אני מוצאת בו כעת אתגר די גדול, וזה בהחלט מספק כשאני מבינה את אחד השירים שם.

 

[נועה לביא]

תחושת בטן שלי

כבר כתבתי ואוסיף שוב -
לא אתן לאמא שלי לקרוא את ההודעות שלי כאן בשום הון בעולם. אני מאלה שאוהבים מאוד לקרוא וקוראים הרבה, אבל... אווף, אני משתדלת לקרוא, אך אני קוראת די לאט וזה מתסכל בשלב מסוים

אם כי לפני כמה ימים שמתי ידיי על ספר השירה - "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן. אני מוצאת בו כעת אתגר די גדול, וזה בהחלט מספק כשאני מבינה את אחד השירים שם.

תחושת בטן שלי
לי נראה (וכמובן שייתכן שנראה לי לא נכון), שיש כאן איזה מוטיב שחוזר על עצמו - בקריאה, בשיעורים, בתרגילים - קשב שהולך לאיבוד. זה מלחיץ ומתסכל, ואז הבעיה גדלה כי קל להיות מוסחים לתוך לחץ ותסכול (אוהו כמה זה קל). הרבה פעמים קורה שאינטיליגנציה גבוהה "מכסה" על הפרעת קשב, במיוחד בשנות היסודי, כאשר החומר הנלמד הוא מאוד... יסודי. ילדה כמוך שכבר בגיל 4 ידעה לבצע את פעולות החשבון הנלמדות בכיתה א', לא ניתן יהיה להתקיל אותה ובכך לשים לב שהיא לא מקשיבה. אבל כשפתאום יש נעלמים, פרמטרים, פונקציות, תחום הגדרה ושלל מונחים חדשים שאמנם אין בהם שום דבר מיוחד אבל בשביל להבין מה הם צריך לשמוע מה הם ואת לא שמעת כי הקשב שלך נדד לו - כאן הבעיה כבר מתחילה לבוא לידי ביטוי. אני חושבת שבעיה עם הקשב יכולה לנבוע גם מחוסר בהרגלים מתאימים. אני מאמינה, למשל, שיכולת הקשבה בשיעורים (ולמידה ממנה) של 40 דקות בכיתה של 40 תלמידים היא לא משהו שנולדים איתו, אלא מדובר גם במידה רבה בהרגלים, וילד אשר מנמנם/מרחף לו בשיעורים שאת תוכנם הוא כבר יודע פשוט לא רוכש אותם אלא במקומם רוכש את ההרגל שכשמורה מדבר אז ישנים/מרחפים ולא מנסים כן להמשיך ולהקשיב. בכל אופן, נראה לי שכדאי לבדוק האם באמת ישנו שד כזה, ואם ישנו - לטפל בו (לא להסתפק בהקלות, אלא לנסות למצוא דרכי התמודדות של ממש). נראה שבעוד שאמא שלך (מה עם אבא שלך?) לא ממש מתפקדת בעניין, בבי"ס דווקא יש עם מי לדבר (לא קל בימינו למצוא מורה שפשוט יסכים לתת דפי העשרה מבלי שיאמר קודם ש"זה ייצור תקדים" כתירוץ למה לא לעשות את זה). תפני עם זה למחנכת שלך, אולי ליועצת, למי שאת חושבת שיהווה/תהווה כתובת עבורך. חשוב שמישהו ינסה לעזור לך למצוא דרכים כן לקלוט את החומר בשיעור מחד, ומאידך חשוב שתקבלי מטלות שכן ידרשו ממך את מלוא הקשב. המכשול הכי גדול הוא הפחד, והדרך הכי טובה להתמודד איתו היא לרכוש בטחון - לראות שבעייתך אכן מתחילה להיות מטופלת ושאת באמת מתחילה להצליח ולהרגיש עם זה טוב.

 

[Inara]

למען האמת,

תחושת בטן שלי
לי נראה (וכמובן שייתכן שנראה לי לא נכון), שיש כאן איזה מוטיב שחוזר על עצמו - בקריאה, בשיעורים, בתרגילים - קשב שהולך לאיבוד. זה מלחיץ ומתסכל, ואז הבעיה גדלה כי קל להיות מוסחים לתוך לחץ ותסכול (אוהו כמה זה קל). הרבה פעמים קורה שאינטיליגנציה גבוהה "מכסה" על הפרעת קשב, במיוחד בשנות היסודי, כאשר החומר הנלמד הוא מאוד... יסודי. ילדה כמוך שכבר בגיל 4 ידעה לבצע את פעולות החשבון הנלמדות בכיתה א', לא ניתן יהיה להתקיל אותה ובכך לשים לב שהיא לא מקשיבה. אבל כשפתאום יש נעלמים, פרמטרים, פונקציות, תחום הגדרה ושלל מונחים חדשים שאמנם אין בהם שום דבר מיוחד אבל בשביל להבין מה הם צריך לשמוע מה הם ואת לא שמעת כי הקשב שלך נדד לו - כאן הבעיה כבר מתחילה לבוא לידי ביטוי. אני חושבת שבעיה עם הקשב יכולה לנבוע גם מחוסר בהרגלים מתאימים. אני מאמינה, למשל, שיכולת הקשבה בשיעורים (ולמידה ממנה) של 40 דקות בכיתה של 40 תלמידים היא לא משהו שנולדים איתו, אלא מדובר גם במידה רבה בהרגלים, וילד אשר מנמנם/מרחף לו בשיעורים שאת תוכנם הוא כבר יודע פשוט לא רוכש אותם אלא במקומם רוכש את ההרגל שכשמורה מדבר אז ישנים/מרחפים ולא מנסים כן להמשיך ולהקשיב. בכל אופן, נראה לי שכדאי לבדוק האם באמת ישנו שד כזה, ואם ישנו - לטפל בו (לא להסתפק בהקלות, אלא לנסות למצוא דרכי התמודדות של ממש). נראה שבעוד שאמא שלך (מה עם אבא שלך?) לא ממש מתפקדת בעניין, בבי"ס דווקא יש עם מי לדבר (לא קל בימינו למצוא מורה שפשוט יסכים לתת דפי העשרה מבלי שיאמר קודם ש"זה ייצור תקדים" כתירוץ למה לא לעשות את זה). תפני עם זה למחנכת שלך, אולי ליועצת, למי שאת חושבת שיהווה/תהווה כתובת עבורך. חשוב שמישהו ינסה לעזור לך למצוא דרכים כן לקלוט את החומר בשיעור מחד, ומאידך חשוב שתקבלי מטלות שכן ידרשו ממך את מלוא הקשב. המכשול הכי גדול הוא הפחד, והדרך הכי טובה להתמודד איתו היא לרכוש בטחון - לראות שבעייתך אכן מתחילה להיות מטופלת ושאת באמת מתחילה להצליח ולהרגיש עם זה טוב.

למען האמת,
לא פעם אחת תהיתי האם באמת יש לי הפרעת קשב. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מאבדת ריכוז באמצע משהו ופשוט בוהה באוויר. אבל לעולם לא אוכל לפנות עם כך למחנכת, למשל. היא בוודאי תאמר שזה הכל בראש שלי - עובדה שאני מצטיינת בלימודים (הו הו, התעודה הקרובה עוד לא הגיעה, אין לה מה לומר...

). ובקשר לאבא שלי - אם אומר לו משהו, זה יגיע תוך פחות מיום אל אמא שלי גם כן. אני לא סומכת עליו בדברים כאלה, באותה המידה שאיני סומכת עליה.

 

[נועה לביא]

ואם תסבירי לה שאכן יש לך תסמינים

למען האמת,
לא פעם אחת תהיתי האם באמת יש לי הפרעת קשב. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מאבדת ריכוז באמצע משהו ופשוט בוהה באוויר. אבל לעולם לא אוכל לפנות עם כך למחנכת, למשל. היא בוודאי תאמר שזה הכל בראש שלי - עובדה שאני מצטיינת בלימודים (הו הו, התעודה הקרובה עוד לא הגיעה, אין לה מה לומר...

). ובקשר לאבא שלי - אם אומר לו משהו, זה יגיע תוך פחות מיום אל אמא שלי גם כן. אני לא סומכת עליו בדברים כאלה, באותה המידה שאיני סומכת עליה.

ואם תסבירי לה שאכן יש לך תסמינים
ושהפרעת קשב גם אם לאו דווקא פוגעת בציונים עצמם היא פוגעת מאוד בחדוות הלמידה, ופוגעת בך, היא לא תקשיב ותנסה לעזור? (לא יודעת, לא מכירה אותה) מה לגבי היועצת?

 

[שוקולד תפוז]

אולי זה פשוט שיעמום

למען האמת,
לא פעם אחת תהיתי האם באמת יש לי הפרעת קשב. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מאבדת ריכוז באמצע משהו ופשוט בוהה באוויר. אבל לעולם לא אוכל לפנות עם כך למחנכת, למשל. היא בוודאי תאמר שזה הכל בראש שלי - עובדה שאני מצטיינת בלימודים (הו הו, התעודה הקרובה עוד לא הגיעה, אין לה מה לומר...

). ובקשר לאבא שלי - אם אומר לו משהו, זה יגיע תוך פחות מיום אל אמא שלי גם כן. אני לא סומכת עליו בדברים כאלה, באותה המידה שאיני סומכת עליה.

אולי זה פשוט שיעמום
ואולי באמת הפרעת קשב. כך או כך, אני הצלחתי לסיים תיכון בממוצע בגרויות סביר, מבלי להיות 'נוכחת' בכיתה באמת ב - 95% מהשיעורים. אז אולי זה פשוט שיעמום? השאלה אם את מסוגלת ללמוד באופן רצוף נושא מסויים זמן רב. לי זה קשה - וכשעכשיו אני ניצבת בפני בחינות, אני עושה עם עצמי 'הסכמים' (למשל שעתיים לומדים, שעה קוראים, שעה אינטרנט וכו') כדי להיות מסוגלת ללמוד - וגם זה, לא יותר משעתיים שלוש ברצף, אז אני מאבדת ריכוז לחלוטין. עוד דברים מומלצים - אם את לא מתרכזת, צאי לשירותים. מצחיק, אבל אני עושה את זה תמיד בזמן מבחן, ומסתובבת בשירותים 4-5 דקות, 'מתרעננת', מנקה את החשיבה ויכולה להתרכז מחדש. כל אלו דברים קטנים שסיגלתי לעצמי לאורך השנים, למרות שמעולם לא אובחנה אצלי הפרעת קשב, אלא פשוט 'יציאה מריכוז' נורמלית - ואני ממליצה לך בכל מקרה לנסות

 

[asafasa]

תמר

מתוסכלת.
חברה שלי אמרה לי שכדאי לי להיכנס לפורום הזה, לקרוא קצת - אולי זה יעניין אותי. אז נכנסתי. ואחרי התקופה האחרונה, הייתי חייבת גם להשאיר הודעה. (אני כותבת הודעה זו כנצל"ש, כי לא נראה לי היא חשובה דיה בשביל פתיחת הודעה חדשה.) מעולם לא אובחנתי כמחוננת. אני לא יודעת אם אני באמת כזו. אבל ביה"ס הפך לבדיחה כל כך גדולה מבחינתי, עד שקשה לי לפעמים להאמין שאני לא. ביה"ס מעולם לא איתגר אותי באמת, אך המצב לא היה איום כמו עכשיו. האמת שלא שמתי לב לזה אפילו. כבר פשוט התרגלתי כל כך לזה שהכל בא לי בקלות ואני לא צריכה לחשוב. שמתי לב לזה רק לפני כמה שבועות: אותה חברה שהפנתה אותי לכאן משתתפת ב"רם", תוכנית של יום בשבוע. היא הזמינה אותי כאורחת לפני כמה שבועות. ופתאום הבנתי עד כמה המוח שלי היה רדום. ניסיתי להתרכז בשיעורים ובקושי הצלחתי. הם היו מאתגרים, במידה שכבר שכחתי ממנה. ואז קלטתי - שהפסקתי לחשוב כבר ממזמן. אני לומדת בביה"ס לטבע בת"א. מובן שאין הוא ביה"ס איום ונורא! ההיפך. הוא ביה"ס מצוין. רק שהוא מאמין בשוויון. וזו בעיה בשבילי. לדוגמא: במתמטיקה, אין הקבצות. הם רוצים שכולם ילמדו ביחד, בלי ההבדלים של "מי יותר טוב". אז הם בחרו את ההקבצה שהכי מתאימה לרוב תלמידי השכבה - הקבצה ג'. זהו אבסורד שאני לומדת בהקבצה ג' - שני הוריי עוסקים במתמטיקה (אמא מלמדת סטודנטיות איך להיות מורות לחשבון, בסמינר הקיבוצים - אבא פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטה) ואני ואחיותיי הוכחנו שלושתנו שיש לנו יכולות מעל לממוצע במתמטיקה (התחלתי ללמוד מתמטיקה, ע"י אימי, בערך בגיל 3 או 4). בעבר, הצלחתי לשמור על המוח שלי מאסון ההיחלדות בכך שפשוט ישבתי, בהיתי בקיר וחשבתי. חשבתי וחשבתי וחשבתי. ניתחתי מצבים. הגעתי למסקנות. ככה חשבתי במשך שעות. היום, אפילו אין לי זמן לכך. אני ילדה מאוד עמוסה, עם הרבה חוגים. את הזמן הפנוי ש~כן~ יש לי, אני צריכה לנצל כדי להכין שיעורים לביה"ס. וכך המוח שלי הפך להיות חלוד, לאט לאט. ועכשיו, כשהחומר בביה"ס הופך להיות טיפה יותר מאתגר, אני כבר לא מתמודדת איתו. אני לא מצליחה לגרום למוח שלי לחשוב, אחרי כל כך הרבה זמן שלא חשב. כתוצאה מכך, אני נכשלת כמעט בכל מקצוע (כולל מתמטיקה ואנגלית, ואני דוברת אנגלית). אני מנסה לגרום למוח שלי לחשוב שוב, אבל לא מצליחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. הצעתי לאמא שלי, שאולי אעבור שנה הבאה לכיתת מחוננים. אך היא צחקה ואמרה - "אל תדאגי, התיכון יאתגר אותך מספיק." הצעתי כבר כמה הצעות (אני כבר לא זוכרת את כולן) אבל היא מסרבת לכל הצעה. (וככה זה בכל דבר שאני רוצה לעשות, שעושה לי טוב - היא מסרבת. יש לי את האלטרנטיבות הנהדרות ביותר, והיא מסרבת כל פעם מחדש.) המצב הזה מתסכל אותי כל כך. שלא לדבר על כך שאני לא יכולה אפילו לומר בלב נקי - "אני צריכה את האתגר הזה." כי אני לא יכולה לדעת אפילו אם אני מחוננת. ובמה באמת יעזרו אבחונים, בכל מקרה? אני גם לא יכולה לפנות למורות בביה"ס, לבקש אתגר כי: א. יש יותר חכמים ממני בכיתה וישר הם מתרעמים - "למה היא? אני יותר טוב." ב. בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה, אני מתחילה להיכשל בלימודים, והמורים חושבים שאני סתם טיפשה. "למה מגיע לה עוד אתגר? קודם שתסתדר עם החומר הרגיל." ג. אני פוחדת. אני פוחדת כל כך לחשוב שוב. כל כך הרבה זמן חייתי בלי החשיבה, וזה מפחיד - בכל זאת. משהו שכבר שכחתי איך הוא מרגיש. יש לכם אולי הצעות? מה אני יכולה לעשות שלא מערב את ההורים? כי אני כבר לא יודעת. תמר.

תמר
הבעיה שאת מתארת היא בעיה מוכרת, היא קורית לרוב כשילד גודל במשפחה וסביבה בעלת ציפיות גבוהות ומקבל הרבה קרדיט (לא תמיד ביחס ישר למאמץ), וחי בתחושה שהוא 'נועד לגדולות'. לפעמים במעבר בין בית ספר יסודי לתיכון או מהחטיבה לתיכון מתרחשת מעין נפילת מתח, שנובעת מכך שבחטיבה ילד מעט אינטיליגנטי יכול להצליח מבלי ללמוד ואילו בתיכון כבר נדרשת השקעה מסוימת ולעיתים קרובות השקעה לא מבוטלת כלל. לענ"ד בבסיס הגישה שלך טעות; מטרת התיכון היא לא רק תחרות השגית אלא בעיקר חוויה חינוכית בה אמורים לטעת בך יסודות של דעת במגוון מקצועות, לתת לך לטעות קצת מהכל ולהכיר - גאוגרפיה, ספרות, דברי הימים, מתמטיקה, שפה זרה וכן הלאה. על מנת שביום מן הימים כשתתמקצעי במקצוע מסוים לא תצאי טכנאית בעלת פונקציה אחת אלא אדם נאור. מעבר לכך קיים הרובד החברתי שחשוב לחוות אותו על מנת לקנות הרגלים סוציאלים כאדם בוגר. החברה ההטרוגנית בכיתה ממוצעת מדמה את סביבתך העתידית, צבא, מקום עבודה ,וכדומה. זה רווח משני שלא תקבלי בכיתת מחוננים, וטוב עושה אימך, שממומי הפרספקטיבה שלה על החיים לא נותנת לך לעשות זאת. לעניין "החלדות המוח" - אמנם המוח שלך צף רוב הזמן בתוך csf אבל זה לא אמור לגרום לו להחליד כל כך מהר... הדבר היחיד שאולי נרדם זה המוטיבציה והמרץ ולזה יש תרופות סבתא נפלאות. אם את נכשלת בלימודים בתיכון יש לזה הסבר אחד ויחיד. אף אחד חכם ככל שיהיה לא יכול להצליח מבלי ללמוד ולהשקיע (ומי שיספר לך אחרת - משקר לך), אנשים שפותרים משוואות ענק בעשר שניות יש רק ב"סיפורו של ויל האנטינג" ... אם אחרי מאמץ כן ורציני את עדיין מרגישה ש"את מנסה לגרום למוח שלך לחשוב ולא מצליחה" אני מציע לך לפנות ליועצת של בית הספר לאבחון של לקויי למידה או אפילו לטיפול פסיכולוגי. לגבי בית ספר למחוננים - אני לא רואה סיבה לרצות להתקבל אליו אם את לא מסתדרת אפילו בתיכון של ילדים "רגילים". שלב שלב. את עוברת עכשיו שיעור חשוב בחיים שיעזור לך מאד בהמשך: בבגרויות, בשירות הצבאי , באוניברסיטה , ולכל מקום אשר ישאוך רגליך. ויום אחד עוד תאמרי לאמא תודה רבה ותתני לה נשיקה על הלחי על כך. מניסיון.

 

[asafasa]

לטעות= לטעום

תמר
הבעיה שאת מתארת היא בעיה מוכרת, היא קורית לרוב כשילד גודל במשפחה וסביבה בעלת ציפיות גבוהות ומקבל הרבה קרדיט (לא תמיד ביחס ישר למאמץ), וחי בתחושה שהוא 'נועד לגדולות'. לפעמים במעבר בין בית ספר יסודי לתיכון או מהחטיבה לתיכון מתרחשת מעין נפילת מתח, שנובעת מכך שבחטיבה ילד מעט אינטיליגנטי יכול להצליח מבלי ללמוד ואילו בתיכון כבר נדרשת השקעה מסוימת ולעיתים קרובות השקעה לא מבוטלת כלל. לענ"ד בבסיס הגישה שלך טעות; מטרת התיכון היא לא רק תחרות השגית אלא בעיקר חוויה חינוכית בה אמורים לטעת בך יסודות של דעת במגוון מקצועות, לתת לך לטעות קצת מהכל ולהכיר - גאוגרפיה, ספרות, דברי הימים, מתמטיקה, שפה זרה וכן הלאה. על מנת שביום מן הימים כשתתמקצעי במקצוע מסוים לא תצאי טכנאית בעלת פונקציה אחת אלא אדם נאור. מעבר לכך קיים הרובד החברתי שחשוב לחוות אותו על מנת לקנות הרגלים סוציאלים כאדם בוגר. החברה ההטרוגנית בכיתה ממוצעת מדמה את סביבתך העתידית, צבא, מקום עבודה ,וכדומה. זה רווח משני שלא תקבלי בכיתת מחוננים, וטוב עושה אימך, שממומי הפרספקטיבה שלה על החיים לא נותנת לך לעשות זאת. לעניין "החלדות המוח" - אמנם המוח שלך צף רוב הזמן בתוך csf אבל זה לא אמור לגרום לו להחליד כל כך מהר... הדבר היחיד שאולי נרדם זה המוטיבציה והמרץ ולזה יש תרופות סבתא נפלאות. אם את נכשלת בלימודים בתיכון יש לזה הסבר אחד ויחיד. אף אחד חכם ככל שיהיה לא יכול להצליח מבלי ללמוד ולהשקיע (ומי שיספר לך אחרת - משקר לך), אנשים שפותרים משוואות ענק בעשר שניות יש רק ב"סיפורו של ויל האנטינג" ... אם אחרי מאמץ כן ורציני את עדיין מרגישה ש"את מנסה לגרום למוח שלך לחשוב ולא מצליחה" אני מציע לך לפנות ליועצת של בית הספר לאבחון של לקויי למידה או אפילו לטיפול פסיכולוגי. לגבי בית ספר למחוננים - אני לא רואה סיבה לרצות להתקבל אליו אם את לא מסתדרת אפילו בתיכון של ילדים "רגילים". שלב שלב. את עוברת עכשיו שיעור חשוב בחיים שיעזור לך מאד בהמשך: בבגרויות, בשירות הצבאי , באוניברסיטה , ולכל מקום אשר ישאוך רגליך. ויום אחד עוד תאמרי לאמא תודה רבה ותתני לה נשיקה על הלחי על כך. מניסיון.

לטעות= לטעום

 

[נועה לביא]

זה לא משנה אם זה יסודי, חטיבה או

תמר
הבעיה שאת מתארת היא בעיה מוכרת, היא קורית לרוב כשילד גודל במשפחה וסביבה בעלת ציפיות גבוהות ומקבל הרבה קרדיט (לא תמיד ביחס ישר למאמץ), וחי בתחושה שהוא 'נועד לגדולות'. לפעמים במעבר בין בית ספר יסודי לתיכון או מהחטיבה לתיכון מתרחשת מעין נפילת מתח, שנובעת מכך שבחטיבה ילד מעט אינטיליגנטי יכול להצליח מבלי ללמוד ואילו בתיכון כבר נדרשת השקעה מסוימת ולעיתים קרובות השקעה לא מבוטלת כלל. לענ"ד בבסיס הגישה שלך טעות; מטרת התיכון היא לא רק תחרות השגית אלא בעיקר חוויה חינוכית בה אמורים לטעת בך יסודות של דעת במגוון מקצועות, לתת לך לטעות קצת מהכל ולהכיר - גאוגרפיה, ספרות, דברי הימים, מתמטיקה, שפה זרה וכן הלאה. על מנת שביום מן הימים כשתתמקצעי במקצוע מסוים לא תצאי טכנאית בעלת פונקציה אחת אלא אדם נאור. מעבר לכך קיים הרובד החברתי שחשוב לחוות אותו על מנת לקנות הרגלים סוציאלים כאדם בוגר. החברה ההטרוגנית בכיתה ממוצעת מדמה את סביבתך העתידית, צבא, מקום עבודה ,וכדומה. זה רווח משני שלא תקבלי בכיתת מחוננים, וטוב עושה אימך, שממומי הפרספקטיבה שלה על החיים לא נותנת לך לעשות זאת. לעניין "החלדות המוח" - אמנם המוח שלך צף רוב הזמן בתוך csf אבל זה לא אמור לגרום לו להחליד כל כך מהר... הדבר היחיד שאולי נרדם זה המוטיבציה והמרץ ולזה יש תרופות סבתא נפלאות. אם את נכשלת בלימודים בתיכון יש לזה הסבר אחד ויחיד. אף אחד חכם ככל שיהיה לא יכול להצליח מבלי ללמוד ולהשקיע (ומי שיספר לך אחרת - משקר לך), אנשים שפותרים משוואות ענק בעשר שניות יש רק ב"סיפורו של ויל האנטינג" ... אם אחרי מאמץ כן ורציני את עדיין מרגישה ש"את מנסה לגרום למוח שלך לחשוב ולא מצליחה" אני מציע לך לפנות ליועצת של בית הספר לאבחון של לקויי למידה או אפילו לטיפול פסיכולוגי. לגבי בית ספר למחוננים - אני לא רואה סיבה לרצות להתקבל אליו אם את לא מסתדרת אפילו בתיכון של ילדים "רגילים". שלב שלב. את עוברת עכשיו שיעור חשוב בחיים שיעזור לך מאד בהמשך: בבגרויות, בשירות הצבאי , באוניברסיטה , ולכל מקום אשר ישאוך רגליך. ויום אחד עוד תאמרי לאמא תודה רבה ותתני לה נשיקה על הלחי על כך. מניסיון.

זה לא משנה אם זה יסודי, חטיבה או
תיכון, זה תלוי בהתנהלות של בי"ס עצמו ובהשתלבות של הילד בו (ליתר דיוק, ביכולת שלו לשלב את הילד כמו שצריך). לא חסרים מחוננים שכל הבגרויות שלהם 90-100, אך מאחר וקיבלו הישג זה בעודם על תקן אורחים בבי"ס, דפקו אותם במגנים. באשר לכל דבריך אודות המסגרת התיכונית, מבלי להתייחס לזו המתפקדת כיום ולכך שלדעתי היא משיגה בדיוק את ההפך, אפשר בהחלט להיות אדם משכיל ונאור ובעל הרגלים סוציאלים של אדם בוגר גם מבלי לדרוך בה. באשר לסביבה עתידית - לא מסכימה, לא חושבת שזה נכון. רובנו, בסופו של דבר, מבלים (או שואפים לבלות) לא בסביבה הטרוגנית, ולא חיים תחת משטר שיטת האינטגרציה. אני נגד אינטגרציה, ולא חושבת שהיא רווח בשום צורה. רק הפסד - לכולם. באשר לשלל תוכניות של כיתת מחוננים, אין שום קשר בין מה שלא הולך בבי"ס עכשיו לבין מה שילך שם. בהחלט ייתכן שילד שנופל בין הכסאות בכיתה רגילה, ולא בולט לטובה, יפרח בכיתה כזאת. בעיני, השיעור היחידי שעוברת עכשיו תמר הוא "אם אין אני לי מי לי". היא כרגע נמצאת בסבך ובנקודה בה לא טוב לה, וזועקת הצילו, ועליה לנסות לעשות מה שהיא יכולה בשביל לשפר את המצב. להתייעץ - זו כבר התחלה טובה

 

[סנדרין]

אני לא מסכימה. ../images/Emo142.gif../images/Emo1.gif

תמר
הבעיה שאת מתארת היא בעיה מוכרת, היא קורית לרוב כשילד גודל במשפחה וסביבה בעלת ציפיות גבוהות ומקבל הרבה קרדיט (לא תמיד ביחס ישר למאמץ), וחי בתחושה שהוא 'נועד לגדולות'. לפעמים במעבר בין בית ספר יסודי לתיכון או מהחטיבה לתיכון מתרחשת מעין נפילת מתח, שנובעת מכך שבחטיבה ילד מעט אינטיליגנטי יכול להצליח מבלי ללמוד ואילו בתיכון כבר נדרשת השקעה מסוימת ולעיתים קרובות השקעה לא מבוטלת כלל. לענ"ד בבסיס הגישה שלך טעות; מטרת התיכון היא לא רק תחרות השגית אלא בעיקר חוויה חינוכית בה אמורים לטעת בך יסודות של דעת במגוון מקצועות, לתת לך לטעות קצת מהכל ולהכיר - גאוגרפיה, ספרות, דברי הימים, מתמטיקה, שפה זרה וכן הלאה. על מנת שביום מן הימים כשתתמקצעי במקצוע מסוים לא תצאי טכנאית בעלת פונקציה אחת אלא אדם נאור. מעבר לכך קיים הרובד החברתי שחשוב לחוות אותו על מנת לקנות הרגלים סוציאלים כאדם בוגר. החברה ההטרוגנית בכיתה ממוצעת מדמה את סביבתך העתידית, צבא, מקום עבודה ,וכדומה. זה רווח משני שלא תקבלי בכיתת מחוננים, וטוב עושה אימך, שממומי הפרספקטיבה שלה על החיים לא נותנת לך לעשות זאת. לעניין "החלדות המוח" - אמנם המוח שלך צף רוב הזמן בתוך csf אבל זה לא אמור לגרום לו להחליד כל כך מהר... הדבר היחיד שאולי נרדם זה המוטיבציה והמרץ ולזה יש תרופות סבתא נפלאות. אם את נכשלת בלימודים בתיכון יש לזה הסבר אחד ויחיד. אף אחד חכם ככל שיהיה לא יכול להצליח מבלי ללמוד ולהשקיע (ומי שיספר לך אחרת - משקר לך), אנשים שפותרים משוואות ענק בעשר שניות יש רק ב"סיפורו של ויל האנטינג" ... אם אחרי מאמץ כן ורציני את עדיין מרגישה ש"את מנסה לגרום למוח שלך לחשוב ולא מצליחה" אני מציע לך לפנות ליועצת של בית הספר לאבחון של לקויי למידה או אפילו לטיפול פסיכולוגי. לגבי בית ספר למחוננים - אני לא רואה סיבה לרצות להתקבל אליו אם את לא מסתדרת אפילו בתיכון של ילדים "רגילים". שלב שלב. את עוברת עכשיו שיעור חשוב בחיים שיעזור לך מאד בהמשך: בבגרויות, בשירות הצבאי , באוניברסיטה , ולכל מקום אשר ישאוך רגליך. ויום אחד עוד תאמרי לאמא תודה רבה ותתני לה נשיקה על הלחי על כך. מניסיון.

אני לא מסכימה.

ומתוך היכרות עם תמר אני יכולה לומר שבנושא הרקע והגישה פיספסת לחלוטין

אתה חושב שאדם צריך לשבת ולהשתעמם - לשבת ולא לעשות כלום - במשך שעות בכל יום, רק כדי להתרגל לחיים בחברה הטרוגנית?