אני רוצה שתקראו משהו..
התפרסם בMSN. שלום יצחק, עשר שנים עברו. עשר. בגילינו, אתה יודע, הזמן טס. הבריאות כבר לא כמו פעם, החזה נפול, והקמטים האלה, החורצים את הפנים העייפות, מסגירים לכל את השנים העושות בי שמות. הקיץ עשיתי ניתוח פלאסטי, בדיוק ההוא שהמלצת לי עליו אז, לפני המון שנים. אני יודעת שכבר לא תוכל להנות מהמותן הזאת שלי, שהוצרה, אבל סתם חשבתי שתשמח לשמוע. 100 אלף איש הצטופפו שלשום בכיכר הנושאת את שמך. אנשים דיברו. לשמעון תמיד היו נאומים יפים. לוזר-לוזר, אבל לדבר הוא יודע. גם ביל הגיע, זקן בעשר שנים, אבל עם אותו הליבידו וטונות הקסם האישי שאתה זוכר. אביב גפן הלך לבכות לך בפעם העשירית. אפילו הוא כבר התברגן. "הדור המזויין" שלו, זה שהדליק נרות בכיכר, יושב במשרדים מופזים באור ניאונים, חושב איך לשלם את המשכנתא – ושותק. בבחירות הם ישלשלו פתק לבן. אף אחד שם כבר לא חושב שאפשר באמת להשפיע, וגרוע מזה – שיש עבור מה להתאמץ. הכל היה מהוקצע למשעי. הטקס דפק כמו שעון שוויצרי. השטח הסטרילי, זה שקרס לפני עשור, הוקף שוב בגברתנים חסונים. יגאל עמיר המשיך לחייך בכלא. היתה תזמורת מכובדת. זמזמנו את "שיר הרעות". מירי אלוני שרה. אולי היא תעשה עוד קאמבק מטורף עם "שיר לשלום" שלה. המהמנו את "התקווה". דליה בכתה. הילדה היפה שעמדה מול הבמה לא ידעה את המילים. אל תיראה כל כך מופתע, יצחק. גם בשנה שעברה היא לא ידעה. אחר כך הכיכר התרוקנה, אלפי הצעירים שהגיעו אליה כדי לראות ולהיראות התרכזו בפאב הקרוב. השלטים התגוללו מרוטים, ברוח הקרירה של נובמבר. הספיישלים החגיגיים נעלמו באבחה מאתרי האינטרנט. איתן הבר הפסיק להיות אייטם. גם דמתי. עולם כמנהגו שב לנהוג. יגאל עמיר, אגב, ממשיך לחייך בכלא. הוא כל הזמן מחייך. אתה יודע, יצחק, הם אומרים שלו היית בחיים הכל היה נראה אחרת. אהבתי אותך בכל ליבי, אבל לפעמים אני קצת שמחה שאתה לא כאן, כדי לראות מה קרה לנו, ואיך קיבענו את מעמדינו כמעוז של רוע, אדישות, אכזריות וציניות. הפכנו, יצחק, לייצרנים סדרתיים של חדשות מזעזעות, שיש בהן התעללות במוגבל ובשונה, אלימות תמידית המכסה בצל מאיים את חיי היום-יום, שנאה לזר והתעלמות מהעני והזקן. הבטיחו לי את "עם הבחירה", ואני, שהאמנתי להבטחות ולדברי החלקות, התעוררתי בבוקר עם "עם הבכי-רע". טוב שאתה לא כאן יצחק. טוב. עדיף למות משלושה כדורים בגב, מאשר מלב אחד שבור. שלך, מתגעגעת, מדינת ישראל.