פיצוצישן../images/Emo51.gifמכל ה../images/Emo23.gif
היה פצצה, זה התחיל כשהגעתי לביתה המרווח של לילית, שם פגשתי את מסטלבט ואבזץ עסוקים בהכנות אחרונות ליציאה. בדרך, היה איזה מישהו שכבר נמאס לו הקטע הזה שתמיד אומרים "היוצאים" "יש בעיה אצל היוצאים" או "היוצאים חושבים" והוא החליט להוציא בדרכו שלו להוציא את מילת ה"יוצאים" לנוכחים מהאף. כך לפני כל משפט הוא הקדים "היוצאים". גם כשאמרו לו "אתה מסריח פה ת'אוטו עם העישון הוא כבל על כך ש"שיש נטיה אצל היוצאים לשגע לו ת'מוח" וכן הלאה. כשכבר די יצא למוציא מהאף מהאף מלהוציא מהאף. הם "אלו שמאפם יצאה מילת היוצאים" פחדו כבר להזכיר מילת "יוצאים" כדי לא להזכיר לו שלא מאפם יצא אלא מאפו שלו, ולחדש על ידי כך כקדם נעוריו ולהמריצו להציא מאפם מילת "יוצאים" (הרגעה לאומה:זהו עם זיוני המוח מעכשיו קליל) כשהגענו לא יכולנו שלא לעבוד במרץ בקילוף הירקות, לנוכח נמרצותם של לילית ואיציק הבשלנים הלאומיים. סימנו לבשל ו... נכנסנו לחדרים. אני מיד פרשתי למטתי, שכן בלילה שלפני כן לא עצמתי עין. לכשהתעוררתי, נגלה אור גדול לעיני, בלובי, בדיוק מאחורי הדלת ישבו ופיטפטו להם כל האנשים שאני הכי אוהב בעולם, היה כל כך כיף לפגוש את כולם, לזהות כל כך הרבה פרצופים חדשים ולהתוודע לסיפורם. כיף חיים. אחר הדברים האלה הלכנו לאכול. אכלנו מטעמים בבית ליה את איציק,דיברנו פיטפטנו, היה כיף חים. התכבדנו בליפתן מענג, ויצאנו לכיוון הלובי. שם ראינו "פיספוסים" (לא משהו) "אדיר מילר" (נו נו) ו"שוטטות" (מומלץ) סימנו והתקדמנו לכיוון הפאב השכונתי. רק שם הבנתי שזה ממש לא בשבילי ה"בום בום בום" החזק הזה, אני מת מעיפות, רוצה בירה ושקט, לא בלאגנים. אז הלכתי. הלכתי, ואני כרגיל, התבלבלתי בדרך והגעתי למקום אחר, זה היה איפה שישנו פעם שעברה כשהיינו באותו קיבוץ, ושם הופתעתי לגלות את המוצר הכל כך אהוב עלי "מחשב". רצתי לחפש את חדרי, מצאתי, שלפתי מהתיק דיסקט, וחזרתי למחשב. כשהדלקתי אותו גיליתי שהוא מחובר לטינטרנט
אז פשוט נכנסתי לפורום, ראיתי שמחקו לי ת'הודעה והתעצבנתי קצת, אבל לא היה לי עצבים לאיטיות שלו. מה זה, עד שהוא זז, אי אפשר ככה. אז פשוט ויתרתי. חזרתי ללובי, ישבתי עם החברה עד 7:00 בבוקר. הרצנו בדיחות דחקות צחוקים, היה כיף. בשעה 9:00 מילאה "חופשיה ומאושרת" את חובתה והעירה אותי משנתי. (אם לא כן, ההודעה הייתה נגמרת כך, והתעוררתי ב12:00 בלילה, הפסדתי את האוטובוס, בלה בלה בלה. (סתם, בחיים בני לא היה משאיר אותי לישון) הלכנו לאכול, (מוצרי חלב שלש היו במקרר בלילה, טוב רצו שהאוכל יספיק לכולם, אם הוא היה טעים עשרת הראשונים היו מחסלים אותו, ושוב סתאאאאאאם רק המילקי שאני כל כך אוהב הזכיר לי קצת נס קפה שהתקרר.) ואז הלכנו לשחק ולהשתגע עם ה"מה קוראים לה שכחתי" היה כיף. קפצנו רקדנו וכו' וכו' מי שלא היה הפסיד, לא לבכות בבקשה. ואח"כ סדנא. כן נכון, כמו תמיד, זה ממש לא משנה על איזה נושא מדברים, אבל כשמדברים על נושא רציני, אז (ואני ממש לא יודע למה) כוווווווולם רבים אתי, כוווווולם, (האמת חוץ מאמנון, שהוא יותר נחשב, סתאאאאאאאם) טוב על זה אני יפתח עוד שבוע שבועים הודעה נפרדת. כי אחרי הכלח, אתם (אלו שקוראים את ההודעות שלי) מכירים אותי הכי טוב בעולם, ואיצכם הכי ראוי להתיעץ בנושא הזה. והנה, קיבלנו את ההודעה על "אילן רמון" כל כך חבל, כל כך כואב, ממש לא יפה, פשוט לא מתאים לכזה יום להסתיים כך. באוטובוס גיליתי ששכחתי את הארנק שלי מתחת למזרון בחדר
והיה מבעס. ובפתח דירתי גילתי שגם את המפתחות שכחתי. בסופו של דבר, הודות לליה שקישרה אותי עם אורלי הנפלאה, הבוקר ב9:00 קיבלתי את חפצי והיה בסדר גמור. אלו דברי להיום (אחרי הקיצוצים, אל תתעצבני עלי "אחת שמצאה", האאאאאאאאא, היא בטח לא הגיעה עד לכאן כדי לקרוא את זה
לא נורא.
>היום אני חופשיה ומאושרת במיוחד<
