הידעת?💡

[יעלקר]

"אַבָּא, תָּבִיא לִי צָב," בִּקֵּשׁ אֹרֶן מֵאַבָּא שלו
"אבל אֵין לִי צָב," עָנָה אבא"
אז בֹּא נֵלֵךְ לְחַפֵּשׂ," אָמַר אֹרֶן.
"טוֹב," אָמַר אַבָּא.
והֵם הָלְכוּ לַחֻרְשָׁה.

בכניסה לספריית הילדים שלנו תלוי מד-צב שעוצב עפ"י 'הצב של אורן' ספרה האהוב של מירה מאיר
והילדים הקטנים נהנים לקרוא בספר ולמדוד בגובה של כמה צבים הם.
מד-העצב מורה שהיום הוא יום השנה ה-6 לפטירתה(5 בינואר 2016) של הסופרת והעורכת מירה מאיר.

באדיבות ספריית בית אריאלה
התמחתה בספרות ילדים. מבין ספריה, זכו לפרסום רב בעיקר ספרי הילדים.
להלן מקבץ קטן של ספרי הילדים שלה. את תמציתם תוכלו למצוא במרשתת:


כתבות בנושא בתגובה

 

[יעלקר]

*"היא דיברה לילדים בגובה העיניים": ילדיה של מירה מאיר נפרדים מאמא​

הסופרת, המשוררת, העורכת והמתרגמת מירה מאיר, חברת נחשון עד יומה האחרון, כתבה יותר מ־800 ספרי ילדים, ואת כולם תרמו לאחרונה בניה ובנותיה לבית אריאלה ולספריית בת־ציון. כעת מתפנים ילדיה לדבר על האם שגידלה אותם, על הגאווה ועל איך השפיע הכול על העתיד של כל אחד מהם​

"היא דיברה לילדים בגובה העיניים": ילדיה של מירה מאיר נפרדים מאמא

הסופרת, המשוררת, העורכת והמתרגמת מירה מאיר, חברת נחשון עד יומה האחרון, כתבה יותר מ־800 ספרי ילדים, ואת כולם תרמו לאחרונה בניה ובנותיה לבית אריאלה ולספריית בת־ציון. כעת מתפנים ילדיה לדבר על האם שגידלה אותם, על הגאווה ועל איך השפיע הכול על העתיד של כל אחד מהם

kibbutz.mynet.co.il

 

[יעלקר]

מירה מאיר – שפתחה את דלת ספרות הילדים לרבות ולרבים​

פרויקט מחווה לזכרה של מירה מאיר​

ינואר 15, 2016
בשבוע שעבר נפטרה הסופרת, המשוררת ועורכת ספרי הילדים, מירה מאיר, שעבדה שנים רבות בהוצאת “ספריית פועלים”. על משנתה כעורכת ועל יצירתה לילדים (שכללה ספרים כמו “שלולי”, “הצב של אורן” ו”אילנה היא אלינה”), שוחחנו אתה בראיון מיוחד שניתן לקרוא כאן. כמחווה לעורכת המיתולוגית שהיתה, ביקשנו ממאיירות וסופרות שעבדו עמה, לשתף אותנו במשהו אישי לזכרה של מאיר. חלקן כתבו זיכרונות, חלקן דברי הספד, יש שאיירו איור מחווה מיוחד, ויש שביקשו לשתף איור ישן מספר שעבדו עליו יחד. אנו מודים למשתתפות, שהיו נכונות כל כך להוקיר את זכרה של מירה מאיר.

צילום מסך מתוך YOUTUBE


נרי אלומה, סופרת ועורכת ספרי ילדים ב”ספרית פועלים”:

מירה מאיר ערכה את מדור ספרות הילדים של “ספריית פועלים” במשך ארבעים ואחת שנה, שלושים מהן לצד שותפתה הקרובה, עדנה קרמר. התמזל מזלי ובארבע שנותיה האחרונות בתפקיד זכיתי לעבוד לצדה (ולצד עדנה) וללמוד ממנה. עד לחודשיים האחרונים עוד העברתי לה כתבי יד כדי לשמוע את חוות דעתה, ואף הספקתי לקבל את הסכמתה לתיקונים שערכנו בספר שתרגמה, “גנט הילדה מאתיופיה”. לצערי הרב לא הספיקה לראות את הספר שממש בימים אלה רואה אור במהדורה המחודשת של “סדרת ילדי העולם”.

12 דברים שלמדתי ממירה על עריכת ספרים:

ספרים זה לא עיתון יומי שנזרק לפח או למחזור בסוף היום או השבוע. ספרים נשארים! ועל כן אנחנו לא ממהרים.

יש לנו אחריות בשימור תרבותי – לדאוג שספרים בעלי חשיבות תרבותית או ספרותית ימשיכו לחיות.

תפקידנו אינו לחנך ילדים אלא להגיש להם סיפור טוב. אם הוא טוב – יהיה לו ערך חינוכי.

אבל יש נושאים חשובים שבשבילם כדאי לפעמים לחרוג מהעיקרון הקודם גם אם הספר דורש עבודת עריכה רבה, בעיקר נושאים הנוגעים לחברה הישראלית ומעלים דילמות אקטואליות, ערכיות, מוסריות.

חשוב להכיר את הסופרים והמאיירים שאנחנו עובדים אתם. לפגוש אותם אישית, לשוחח אתם, ליצור סביבת עבודה נעימה ומכבדת.

בקריאת כתבי יד צריך להרגיש שיש בטקסט חיים, תנופה, אמינות, ייחודיות.

בעריכה חשוב לדבוק בפשטות, לחתור לבהירות, להימנע ממשפטים ארוכים וניסוחים מסורבלים.

כשאנחנו מציעות את הצעותינו לשיפור הסיפור עלינו לזכור תמיד שהסופר או המאייר צריכים להיות שלמים עם יצירתם וזכותם לסרב. כל כותב שומע את המלים שלו באופן אחר. יש לו המוזיקה שלו ולפעמים זה מה שמסמן את גבול ההתערבות שלנו.

ועדיין מותר וצריך להגיד את דעתנו. זה תפקידנו.

אי אפשר להימנע מטעויות. זה לא נעים אבל לא סוף העולם (פרופורציות, נרי)

הומור זה דבר מבורך בחיים ובספרים. טוב לצחוק על עצמנו לפעמים.

כשלא בטוחים בעובדות שמצויות בספר יש לפנות למומחים בתחום. ובכלל, טוב להתייעץ, חשוב לשמוע דעות אחרות.

ספרים שכתבה נרי אלומה וערכה מירה מאיר
מירה יקירתי, משוררת, סופרת ועורכת נפלאה, אשת המלה, הדעת והשכל הישר – נאחזת בחיים, אהבת אנשים, ואת משאירה מאחורייך, בנוסף למעגל המשפחה הנפלאה והידידים הרבים שיזכרוך באהבה גדולה, עשרות סופרים, משוררים ומאיירים שפתחת להם דלת, שליווית אותם בתחילת דרכם ובהמשכה, וכבר מתגעגעים אלייך מאוד.

עצוב לי מאוד להיפרד ממך מורתי, שותפתי, ידידתי.

רותו מודן, מאיירת, אמנית קומיקס וסופרת:

זוהי מחוות איור לשיר “אני אוהבת לנסוע” – השיר האהוב עלי מתוך הספר “אני אוהב לצייר”, שמירה מאיר כתבה על-פי ציורים של נחום גוטמן. הספר יצא לאור ב”ספריית פועלים” בשנת 1972.

נדיר שספר נכתב על סמך איורים, ברוב רובם של הספרים הטקסט הרי קודם לאיור. קנו לי את הספר כשהייתי בערך בת שבע והעובדה הנ”ל, שמירה מאיר הסבירה בטקסט קצר בסוף הספר, מאוד הרשימה אותי. בסוף הספר היו גם כמה עמודים ריקים שלצדם איורים, והקוראים הוזמנו לכתוב להם טקסטים כמו שעשתה מירה מאיר. כתבתי שיר לכל איור, אני זוכרת התחלה של אחד מהם: “צב צב, צב, כתב לחילזון מכתב”.

הספר כנראה השפיע עלי, כי בגיל 11 כתבתי ואיירתי ספר שירים לילדים ושלחתי אותו למירה מאיר, בתקווה שתוציא אותו לאור. כמה שבועות אחרי כן, קיבלתי ממירה מכתב חם וחביב להפליא, בו הסבירה לי בלי שמץ התנשאות של מבוגרים, ש”ספריית פועלים” לא תוציא את ספרי לאור, אבל עודדה אותי להמשיך לכתוב ולצייר. וכך עשיתי.

עשרים שנה אחר כך היתה זו מירה שהוציאה לאור את ספר הילדים “איפה?” מאת תמר ברגמן, אחד הספרים הראשונים שאיירתי.
תמיד אזכור את טוב לבה ונדיבותה. השפעתה על ספרות הילדים בארץ ועל הילדות הישראלית בכלל, היא עצומה.
שלומית כהן-אסיף, סופרת:

העורכת שכמעט תמיד אמרה לי: “כן!”

השפה העברית לא היתה נדיבה למלה תודה. רק שתי הברות העניקה לה. התודה שלי למירה מאיר מכילה הרבה הברות. הן מנתרות מתוך החממה הזאת שקוראים לה מדור ספרות הילדים של “ספרית פועלים”.

מירה-מירתי-מורתי, אני תמיד זוכרת ואף פעם לא אשכח: זו את פתחת לי את דלת ספרות הילדים. שישה מו”לים החזירו את כתב היד לספרי הראשון. כמו באגדות, מירה, את המו”ל השביעי למניין. הנס התרחש כשעורך “משמר לילדים”, שלמה ניצן המנוח, הניח את האגדות שלי על השולחן שלך. מאז, בהתמדה של שנים, ערכת והובלת את ספרי האגדות, ובכל מה שנוגע לאגדות שמרתי אמונים לבית ההוצאה, כלומר למירה מאיר.

אם כל יצירה היא נס, אליבא דחז”ל, להיפגש עם עורך טוב ומיוחד – גם זה נס. עורך טוב מתווך בין הכותב לקורא. עורך-קוסם מתווך בין הכותב ליצירה שלו. את, מירה, את הקוסמת שלי. בעזרתך למדתי להבין את הדברים שאני כותבת.

ספרי אגדות שכתבה שלומית כהן אסיף, וערכה מירה מאיר
מירה, לא רק לאחוז במלים לימדת אותי, אלא גם להרפות מהן. אלוף אולימפיאדת סידני בחתירה אמר פעם: “אם היו מקצים לי 8 שעות לחטוב עצים, הייתי מקדיש 6 שעות להשחזת הגרזן.” את סוד ההשחזה ואת סוד המחיקה – למדתי ממך. ולא רק אני, משך שנים, מחדר קטן בגודל קופסת גפרורים, עיצבת את ועדנה קרמר את דיוקן ספרות הילדים.

תודה ועוד תודה. תודה שלא התערבת בגנים הספרותיים שלי ולא במוסיקה. תודה על מפגש האינטואיציות בינינו.

מירה-מירתי-מורתי, תודה שאפשרת לי להתייעץ אתך, תמיד הייתי זקוקה ל”כן” שלך, מירה, גם לגבי כתבי יד שהופקו בהוצאה אחרת. וגם לגבי כתבי יד שלעולם לא יפורסמו. איך הטרחת אותך! ואת, שמחת לקרוא את הדברים.

תודה על האהבה ועל החום שהרעפת עלי. לימים התחלתי לקנא בעצמי שיש לי עורכת קשובה ששמה מירה. כשקראת טקסט לא היית קשובה לעצמך, היית קשובה לטקסט. ואיך פינקת אותי ואפשרת לי להיות אני, וכשרציתי לשלב בקובץ אגדות גם שיר או שניים אמרת: “מאוחר, הספר ערוך כבר, נשמור אותו לקובץ הבא.” ואני מתעקשת ומושיטה לך את השיר “הָיֹה הָיָה סנדל”. את קוראת בלב את השיר וגם מקריאה לי בקול:

סנדל הזכוכית
של סינדרלה
היה היה.
מה היה לו
מה היה?

הסנדל הפך לעריסה
שם תינוק ישן.
בשנתו צומחות לו
שן אחר שן.
בשנתו מספרים לו
מעשיה אחר מעשיה.
בשנתו לוחשים לו:
“היה היה…”

גְּדַל תינוק בעריסת סנדל
גְּדַל בר מזל,
אם יישבר הסנדל לרסיסים
לא יקרו יותר נסים.

ואחרי השיר את מהנהנת בחיוך: “כן! נוסיף אותו והוא יחתום את הקובץ.”

מירה, סמוך להדפסת ספר זה או אחר אפשרת לי להחליף גם שם הספר, וכשרציתי להוסיף אגדה לקובץ או להשמיט אחת מהן – גם את זה אפשרת ברגע האחרון. וכשהספר יצא, שלחת אלי עיתונאים. אז בימים הטובים של פעם, כשהעולם היה יפה וטהור יותר, לא היו גדודי יחצ”נים לספרות. וגם לא היו ארוחות בוקר עם עורכים, היה רק המטבח הקטן על לוח שיש עליו ככר לחם, גבינה לבנה ועגבנייה.

לימים, כשהתאחדתם עם הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, את ועדנה קרמר זכיתן בחדר קטן כל כך, מלבן צר מאוד, אבל היה בו מספיק מקום לשתיכן, לסופר ולמאייר – ישיבה בת ארבעה אנשים. ואם במקרה היה גם שותף חמישה לישיבה – הוא עמד בפתח… כן, במלבן הצר הזה נולדו ספרי ילדים.

מירה-מירתי-מורתי, תודה מן השירים, תודה מן הסיפורים. תודה על האור הרב שקבלתי ממך. אור שהוא חלק מן המהות של היצירה שלי.

אסיים בשיר שלי “קצת אור” (מתוך “מעשה בכוכב שנפל לשלולית”). גם אותו ביקשתי להוסיף לספר פרוזה מצויר, ואת אמרת כן. ובכלל, כמעט תמיד אמרת לי: “כן!” ורק לפעמים אמרת לי: “לא!”

הירח ביקש מן השמש
אור במתנה
והשמש נתנה.
הכוכב ביקש מן הירח
אור במתנה
והירח נתן.
החלון ביקש קצת אור
מן הכוכב הקטן
והכוכב נתן.

קצת אור אפשר לבקש
בלי להתבייש, בלי להתחבא
קצת אור זה תמיד הרבה.

הילה חבקין, מאיירת:

בשנת 1989 פניתי למירה ועדנה והצעתי להן להוציא לאור את ספרי “אגדה של א-ב”, ספר שאין בו מלים, רק ציורים של האותיות שמוקפות בכל מיני יצורים וחפצים שמתחילים באותה אות. מירה ועדנה אהבו את הספר ואכן הוא יצא לאור והצליח מאוד, ואף זכה בפרס בן-יצחק של אגף הנוער במוזיאון ישראל.

בציור של האות מ’ רואים: מלך, מטאטא, מטפחת, מגדל, מדרגות, מעקה, מכשפה, מטרייה, מקטרת, מפית, מניפה, מגפים, מריצה. ומירה מאיר הוסיפה (בשיחה מתלוצצת בינינו), עם חוש ההומור שהיה אופייני לה: מירה מאיר מכשפה ומלך מטומטם (ואולי עוד כמה רעיונות כאלה שאני כבר לא זוכרת).

המשך בתגובה

 

[יעלקר]

בתחילת הספר מופיעה שורה: בסוף הספר תמצאו את רשימת המלים, אם גליתם מלים נוספות – כתבו אלינו למערכת. ואכן, ילדים רבים כתבו.
אורה איתן, מאיירת:

למירה מאיר היו עיניים מאירות וחיוך מעט אירוני. עיניה היטיבו להביט ולהתבונן. בהיותה אמנית יוצרת המתבטאת במלים, ידעה להעניק מרחב וחופש ביטוי למאיירים. את הערותיה הייתה משמיעה במתינות, בהומור המאלחש ומקהה את צביטת דברי הביקורת, ובטוב לב. העבודה לצדה הייתה חוויה מלמדת ומהנה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

איור של אורה איתן מתוך הספר “בואו עננים” ללאה גולדברג
רונית חכם, סופרת:

בהקלטה שנעשתה עם מירה מאיר במסגרת ארכיון הווידיאו של סופרי ישראל – “סופרים קוראים” (מיוני 2012), היא מציגה בפתח דבריה את ספרה “הצב של אורן” אל מול המצלמה, ואומרת: היות ואני מוכּרת כסופרת לילדים אני מראה לכם את הספר המוכר כמעט לכל ילד ישראלי וככה “נגמור את הפרשה הזאת, ועכשיו אפשר לדבר על שירה”, ואז היא מניחה את הספר בצד, מחוץ לפריים, אחרי שיצאה ידי חובתה. בהמשך היא מדברת בעיקר על שיריה למבוגרים.

בדברים הקצרים שאני רוצה להגיד כאן, אנסה להתייחס לספרות הילדים של מירה מאיר כאל שירה. וזאת בעקבות דברים שהיא עצמה אומרת באותה הקלטה – ששירה וספרות ילדים בעיקר לגיל הרך מאוד קרובות. מהי אם כן אותה שירה העומדת בבסיס הכתיבה שלה לילדים?

נראה לי שהשירה שעליה היא מדברת בהקשר של ספרות ילדים היא מעשה של ברִירָה קפדנית של מלים ומיפוי של עולם כפי שהוא מתגלה דרך מבטם של ילדים. השירה כאן היא בניה מדויקת, מינימליסטית, ללא מטפורות ועם מלים יומיומיות שבתוכן יושבות חוויות ילדיות. החיץ בין המגלה למתגלה, בין המלה למה שהיא מייצגת – מתבטל. בחירת המלים, הרובד הלשוני, השדה האסוציאטיבי, כל אלה מגלמים את אותה יומיומיות ילדית פשוטה, ראשונית, והיא נעשית בדיוק של משוררת ומתוך נאמנות למבט הילדי.

ספרים שכתבה רונית חכם וערכה מירה מאיר
עוד אומרת מירה מאיר באותה הקלטה: “אנשים אומרים על ספרי ילדים – מה בעצם יש פה? אין פה כלום. אבל ילדים אי אפשר לרמות. אז כנראה שבכל זאת יש בזה משהו.”

אנסה לייצר אמירה כלשהי על אותו “משהו” שנמצא בסיפורים של מירה ואעשה זאת בעזרת מלים שהוצאתי מתוך השירים והסיפורים שלה, כלומר – אנסה להשתמש בחומרים המילוליים שלה עצמה ולבנות אתם אמירה על מהו המעט שנושא כל כך הרבה בספרות הילדים שלה. והנה רשימה של כל אותם דברים יומיומיים שבהם הילדים בסיפורים שלה נתקלים ומתפעמים מהם: שלולית, מגפיים, בוץ, אבן, שמיים, ענן, גשם, חורשת אורנים, שביל, עץ תות, נחליאלי, גור כלבים או צב, ימים של חורף וימים של חמסין ובריכה קרירה. פודינג שוקולד, נקניקיה בלחמניה ארוכה בהרבה חרדל וקטשופ, או סלט (אם אתה צב).

הילדים בסיפורים של מירה לפעמים נשארים לבד בחצר, או יושבים לבד על אבן אחת, חולמים חלומות, מבקשים:”אבא תקנה לי”, מפחדים ללכת לישון, ומתנחמים בדבי, ארנב, קופיף, נחש וחתול. הם עושים פרצופים, מוציאים לשון, אומרים יַמבּלַלוּ, שחמקשש, אבּוּר חבּוּר, אָזְאני, ולהתבּצבּץ. ולפעמים הם עושים רק מה שמתחשק, לפעמים משחקים עם חבר, במחבואים או בתופסת, שמים דברים בכיסים ובמגרות, מצפים להפתעות, מתנות, יומולדת או שומרים סוד. והכול פשוט מאוד, וכה מתוק. הם מציירים, מקשקשים, מתבלבלים, נרטבים, מספרים בדיחות, נוסעים, מטיילים והולכים לישון. שומעים מסביב קולות צחוק של ילדים, או את אמא צועקת, כועסת, או מדברת על מה שבגבול ובמידה. ואם מרחיקים מעט מהשביל שבין הבית ובין החורשה אפשר להגיע ללונה פארק, ובו מכוניות מתנגשות, קרוסלה, סחרחרה של סוסים המסתחררת מהר. ובסוף שבים הביתה כשכבר ערב ואורות מנצנצים בחלונות הבתים.

ספרים שכתבה מירה מאיר ואיירה אורה איל
איזו פשטות מזוקקת. עולם ומלואו שנבנה מלבנים שיצוקות במבט ילדי ובמנעד עדין של רגשות. וגם כשחוזרים הביתה ומתכנסים פנימה, תמיד נשאר גם חוץ – לא מוותרים על האורות המנצנצים בחלונות – לא מוותרים על המשהו שמנצנץ. אותו משהו שמירה מאיר דיברה עליו – אם נחזור לציטוט של תחילת הדברים – איזה גרעין של אמת שנמצא שם בסיפורי הילדים שלה – במקום שכאילו אין בו כלום.

גיל-לי אלון קוריאל, מאיירת:

אלונה פרנקל, מאיירת:

איור של אלונה פרנקל מתוך ספר שכתבה מירה מאיר, “פעם היה ילד שלא רצה לישון לבדו”
חנה לבנה, סופרת:

כשאדם כותב הספד או מדבר על מי שאינו, בדרך כלל הוא מדבר יותר על עצמו. אני אשתדל לא לעשות זאת למרות שבוודאי לא אצליח. את ספריה פגשתי לפני שפגשתי אותה, כמובן קודם את ספרי הילדים – “הצב של אורן”, “שלולי”, “אני אוהב לצייר”, “פעם היה ילד שלא רצה לישון”, ועוד. כשהקראתי אותם לילדי הרגשתי שאני חוזרת לנוף ילדותי, מהלכת בשלוליות, מביטה באוצרות שבתוכן, מרחפת בין העננים בשמיים, נוגעת בשריון הצב הנחשק ומתוודעת לילדים אמתיים, לא ילדים חמודים בלבד, אלא בני אדם עם כאבים רצונות וחושים מפותחים.

לשיריה התוודעתי מהספר “ארכה למרחקים”, אותו קניתי בחנות לספרים משומשים, ואהבתי כל שיר. כשנפגשתי עם מירה לפני כשנה בביתה, ביחד עם הסופרת יעל בן ברוך, והיא כבר על כיסא גלגלים, צלולה ומלאה בחוש הומור וחוכמה (את התה הכין המטפל המסור), ומירה לא התייחסה למחלה. סיפרתי לה על הספר, פניה של מירה אורו ואז הבנתי כי במהותה מירה היא משוררת הכותבת גם ספרי ילדים. כי כמו שאמרה שירה וספרות ילדים קרובים, כי מי שיודע לקרוא שירה, למצוא את עצמו להבין במלים המעטות, בצמצום, את המהות – יבין גם ספרי ילדים, בעיקר לפעוטות – כי נדמה שאין בהם הרבה אך יש בהם עולם ומלואו.

קשה להשתחרר מתדמית סופרת הילדים, אמרה מירה, שהרגישה שהיא משוררת קודם כל, ששירה היא הדבר החשוב בחייה. כך גם אני מרגישה. השירה היא המהות שלי, היהלום המלוטש, הגביש המצטבר והולך, כמו שאמרה מירה.

ספרים שכתבה חנה לבנה וערכה מירה מאיר
הספר הראשון שלי שמירה ערכה הוא “ילד אמתי”, שהיה אחד מספרי הראשונים ונכתב על ילד מאומץ, בהשראת בני הבכור. בפגישה הראשונה עמה, במעון הקודם של “ספריית פועלים”, התרגשתי מאוד: מירה מאיר פוגשת אותי! היא קיבלה את הספר שלי! “אני חושבת שהספר מצוין”, היא אמרה מיד; עניינית, בגובה העיניים, ומשרה ביטחון. הספר הזה, שנכתב בדם לבי, זכה לעריכה אינטליגנטית. “אני לא רוצה להוריד או לשנות הרבה”, היא אמרה, “אני רוצה להשאיר אותו אותנטי”.

ביום שבו מירה נפטרה, יצא שנפגשתי עם האם הביולוגית של בני לראשונה. הבאתי לה את הספר ודמעות בעיני מסיבות שונות. גם בגלל עורכת הספר הנפלאה.

היא ערכה עוד שני ספרים לילדים צעירים שכתבתי: הספר “המגפיים של גילי”, שזכה גם בפרס פניה ברגשטיין. כשרוחי נפלה מביקורת מרושעת, הייתי נסערת והחלטתי להפסיק לכתוב, אמרה לי מירה בחיוך אגבי, “על זה את מדברת? אל תשימי לב, אני לא מבינה מה היא רצתה.” את הספר לפני האחרון שלי, “החוש השישי של אגם”, קיבלה מירה בסוף ימיה בהוצאה. היא האמינה בו, ועשתה עריכה ראשונה, כמו תמיד – אינטליגנטית ורואה מעל ומעבר. אחר כך העבירה לעורכת אחרת. כשיצא הספר קיבלתי טלפון נרגש ממנה. היא הצטערה והתנצלה שלא באה להוצאה למסיבה הקטנה שעורכים שם, ושלא תבוא לברך אותי.

מירה מאיר היתה עבורי דמות שצריך ללמוד ממנה, צנועה מוכשרת ומחוברת לקרקע. הטבע זרם בדמה, והאהבה למלה ולבני אדם הייתה חלק ממנה. בבית הקברות דיברו ילדיה על האמא המיוחדת שלהם, שקיבלה אותם כמו שהם, שלא חינכה באיסורים וגבולות. גם זה עזר לי בהתלבטויות שלי כאימא מאפשרת.

ספרים שכתבה מירה מאיר ואייר יפתח אלון
בשירה “שתי רכבות”, מתוך “ארכה למרחקים”, כותבת מירה:

זוכר שתי רכבות…
אתה יודע הן תחלופנה
אחת על פני רעותה,
אדישות על פסים נפרדים

ככה הם בדרך כלל מפגשים בין בני אדם. המפגש שלי עם מירה שונה: היא הקטר הדוהר במלוא המרץ ואנחנו, קוראיה, הקרונות הנוסעים הנסחפים, המובלים למחוזות נדירים.

כריסטינה קדמון, מאיירת:

 

[יעלקר]

שהם סמיט, סופרת:

“קוראים לי מירה מאיר ונדמה לי שאני משוררת אבל אני יותר ידועה כסופרת ילדים, אז כדי לגמור את הפרשה הזאת הבאתי ספר וודאי מוכר, קוראים לו הצב של אורן. אני חושבת שאין ילד בארץ שלא יודע למה הכוונה, ועכשיו אפשר לדבר על שירה.” אלו הן המלים הראשונות שבחרה מירה מאיר לתאר את עצמה כיוצרת, בסרטון של ארכיון “מרכז הספר והספריות”, והן בוודאי חריגות בנופה של הסוגה המסלידה הזו, התובעת מיוצרים לעמוד מול מראת עדשת מצלמה (לא לפני שעברו תחת ידה של מאפרת מתחילה) ולספר לה על עצמם ועל יצירתם – בשבע דקות, ורצוי להיות קלילים ופוטוגניים. מעטים יוצאים מזה חיים.



מירה מבצעת חראקירי מעודן. במקום שיוצרים במעמדה מציגים לראווה את הונם התרבותי, מירה הודפת אותו ממנה. כדאי לצפות בסרטון כדי להתרשם מן הטון – דוק אירוני המכסה על תוקפנות ומרירות – ומן המחוות, בעיקר מן האופן הנונשלנטי שבו המצולמת מתכופפת ליטול את הפיל שבחדר, רב המכר “הצב של אורן”, מציגה אותו בפני הקוראים לשנייה ומתכופפת בשנית להשיבו למקומו שמחוץ לפריים – שכעת הוא גם מקום סימבולי. זוהי קריאה ישירה של יוצרת אל קוראיה: אל תצמצמו אותי למחברת “הצב של אורן’ – אני (נדמה לי) משוררת.

מה יפה הוא הסיוג “נדמה לי שאני משוררת” וכמה הרבה מקופל בו. צניעות, כמובן, נידחותה של מאיר ככותבת שירה (למבוגרים) אך גם, והיא עצמה עוסקת בכך בהמשך דבריה, אי ההכרה של הציבור הרחב בערכה של הספרות לפעוטות ובקרבתה אצל השירה. שהרי רוב רובו של ציבור ההורים המקריא לילדיו את “הצב של אורן” אינו מתעכב על ההחלטות המעודנות של המחברת הפועלת בתוך סד הסיפור שנמעניו בני שנתיים-שלוש ואולי גם הולך שולל אחר השם הגשמי וחסר הדמיון “הצב של אורן”.

אמת, זה לא השם הכי מגניב על המדף, ומירה מאיר אינה סופרת מגניבה, ושייכת בלא ספק לדור סופרים שלא התעסק בהגנבת הקורא (ובידוח ההורה מעל ראש הילד), וגם לא בניסיון לייצר לעצמו תדמית מגניבה, ולכן היה חף מזיוף וקרוב – עד היום – אצל קוראיו. ואשר לשם “הצב של אורן”, זהו השם הנכון, המתגלה, בסופה של הקריאה, כשם מתוחכם דווקא, שהרי הצב (שנמצא כשלא חיפשו אותו) אינו של אורן אלא של עצמו.

ספר שכתבה שהם סמיט וערכה מירה מאיר
אבל ב “נדמה לי שאני משוררת” יש עוד יותר; משהו מהלך הרוח הלא פסקני של השירה ושל המצב המשוררי הפנימי, להבדיל מן התואר החיצוני, ‘משורר’ – כלומר, זה שהוכתר ככזה בידי החברה. להיות משורר, ובכלל יוצר, משמע, בין היתר, להמשיך לשחק באותו משחק ילדים נצחי שאין יצירתי ממנו – נדמה לי.

ונחמת היוצרים, נדמה לי, היא בכך שגם כשהם עוזבים את העולם, נדמה לנו, בקוראינו אותם, שהם חיים.

יערה עשת, מאיירת:

אני לא יכולה להתפאר בהיכרות אישית רבת שנים או בידידות מעמיקה עם מירה, אני רק יכולה להיות אסירת תודה לה ולעדנה קרמר שנתנו לי את הצ’אנס לאייר ספרי ילדים, אחרי שכבר חשבתי שזה לא יקרה אף פעם. אני זוכרת שבאתי עם הסקיצות לספר “כך ולא כך” של לאה גולדברג (הספר השני שעשיתי אתן, הראשון הוא “מי בביתן” של לאה גולדברג), מחכה שישלחו אותי הביתה לשנות את הדמויות, כי זה מה שתמיד אמרו לי – הדמויות שלך לא חמודות, לכי תנחמדי אותן. והן הסתכלו ואמרו, “איזה יופי! מתי תוכלי לגמור את הספר?”

ככה, במשפט אחד, קיבלתי מתנה שכל מאייר חולם לקבל. זאת נדיבות והפגנת ביטחון שלא פגשתי הרבה – וכמו שאמרתי בהתחלה – אני מוקירה תודה עמוקה על כך. אולי זה לא נשמע מרשים אבל זה מלווה אותי כל השנים האלה ושמור אצלי.

סקיצה של איור לספר
פרופסור צביה ולדן:

סופר בורא עולם, ומשורר משמיע את נגינותיו. סופר ילדים יולד עולם, ועורך – מיילד את סיפוריו. מירה מאיר ידעה ללדת וידעה להוליד, ידעה להתקין וידעה להנגין, כתבה לילדים ושוררה למבוגרים. קולה השקט הילך עלי קסם.

בערב לכבוד השקה מחודשת של ספרה “מי אשם”, שהתקיים במוזיאון נחום גוטמן, התוודיתי על דבר אהבתי הגדולה והעמוקה אליה. קראתי לדבריי “אני אוהב לצייר דגים בגשם”. “אני אוהב לצייר” הוא שם ספרם המשותף של נחום גוטמן ומירה מאיר. אבל אצלי מירה נקשרה לדגים בגשם. למה דווקא? כשילדיי היו בני חמש ושלוש נהגנו להקשיב לקלטת קסומה, “אלי ודליה ביער הקסום”, שהתבססה על ספרה שאייר גד אולמן, “מה עושים דגים בגשם”.

אלי ודליה מגיעים לאגם, ורואים דג מחזיק מטרייה. מתפתחת ביניהם שיחה:

– דג, למה יש לך מטריה?
– זה עוד מהגשם.
– מה?
– כן, את יודעת מה עושים דגים בגשם?
ומה באמת עושים דגים בגשם? הכול.

אלי ודליה ממשיכים בטיול ומגיעים לבית. מתפתחת ביניהם שיחה על דברים רציניים ועל קשקושים. אלי מתלונן בפני דליה:

כשאני אומר ים בלולו, או שחמקש,
אומרים כל הגדולים: “שוב הוא מקשקש”.
וכשאני חורז: “מגדל נפל לסל”
אומרים כולם ברוגז: “נו, שוב הוא מבולבל”.
אבל למה להם מותר הכל?
וקטמנדו בירת נפאל
זה לא קשקוש גדול?

כך הכרנו אישה שמצליחה לדובב דגים, שבדרך כלל ממלאים פיהם מים. סופרת שיודעת שלקטנים יש הרבה מה ללמד את הגדולים.

“הצב של אורן” נקשר אצלי לחוויית לימוד וגילוי שהעניק לי ילד שראיינתי במסגרת מחקר על רכישת הקריאה. התעניינתי דווקא בילדים שלמדו לקרוא בעצמם. התברר שרבים מהם החלו את דרכם על-ידי קריאה בקול של ספר אהוב. עוד בטרם ידעו לקרוא, הם אהבו לאחוז ביד ספר, לדפדף בו ולהעמיד פני קוראים. מה פירוש להעמיד פנים? מבוגרים חושבים שלקרוא זה לקרוא ספר שלא היכרת. ילדים יודעים שספר שקראת הוא שלך, הכתוב עוזר לך לשחזר את הבעלות עליו. קריאה בקול היא עדות לנכונות שלהם לחלוק בעלות זאת עם אחרים.

והנה ילד צעיר וחביב שהקשבנו לו מספר איך למד לקרוא, סיפר שהיה ספר אחד שהוא הכי אהב, ושתמיד היה בא לגן וקורא אותו לחבריו. זה על ילד אחד, הוא אמר. זה על ילד כמוני. והוא נוראה רוצה משהו. אבל אין לו. אבל בסוף הוא מקבל אותו… אבל קורה לו משהו… ולפתע השתתק. אני לא יכול לזכור מה זה היה, הוא אמר. מבטו הצטעף.

הפעמון צלצל, הילד הלך, ואנחנו המשכנו להקליט ילדים. שעתיים אחרי כן הדלת נפתחה בסערה, והילד רץ אלי, ועיניו נוצצות. צביה, צביה, הוא קרא. איך שכחתי? זה היה “הצב של אורן”! תכתבי, זה היה “הצב של אורן”. אחרי שהוא אכל את הסלט הוא הלך. והיה לי כל כך עצוב…

מתוך הגרסה הדיגיטלית של “הצב של אורן”, איור: אורה איל
מירה השכילה גם לבחור ספרי קריאה נפלאים לתרגום. למדתי ממנה כמה חשוב לדייק במלים, אבל לא להתגנדר בהן; כמה חשוב הקצב לצד המנגינה. היה לה כישרון לבחור שותפה מופלאה – עדנה קרמר – והייתה להן עדנה מתמשכת, ובזכותן גם לספרות הילדים בארץ.

ואז היינו בשבתון בפריז, מירה ודן הגיעו לביקור. חשבתי שאני מגלה חלק מהקסם שלה. מירה התברכה באיש אוהב. השנים חלפו. דן חלה. רק אחרי שהוא נפטר שמעתי ממירה את סיפור חייה. הגעגועים הביאו אותה לגולל אותו. קראתי בסקרנות את הספר רב השכבות המספר את חייו, שכותרתו הייתה ציטוט של מילותיו האחרונות – היה טוב. בביקורים הבאים ראיתי כיצד הגוף שלה מסרב לאט-לאט להישמע לקולות החיים. היה קשה.

כן, אני יודעת, היה קשה. אבל עדיין אני רוצה לומר בקול על הזכות להכיר אותה, ועל הזכות לקרוא אותה – היה נפלא, ויהיה נפלא. את מילותיה עוד יקראו ילדים רבים – שמוליקים – עם או בלי קיפודים, דינות שיהיו להן ימי הולדת, ילדים כמו עומר שיעיפו בלונים שובבים, אלינות שיחליטו אם הן רוצות להיות אילנות, וכשיבוא להם – יבוא גם לנו.

היה טוב, היה קשה, היה נפלא ויהיה נפלא עם המתנות שנשארו לנו.

יעל בן ברוך, סופרת:

כחודש לפני מותה בקרתי את מירה בביתה בנחשון. שמרתי על קשר אתה גם אחרי צאתה לגמלאות. מירה ערכה והוציאה ששה מספרי. (את האחרון “מיוחדים” היא קבלה, העירה ונרי אלומה המשיכה בנאמנות ללוות עד הדפוס.) אהבתי את מירה והערכתי מאוד את מקצועיותה ואת גישתה. היא קראה את הטקסט בשתי עדשות: אחת, כמו זכוכית מגדלת, מדקדקת, סורקת ולא פוסחת על אות או על פסיק, והשנייה משקיפה מלמעלה, על תהליכים, יחסים בין דמויות, מסרים סמויים וגלויים.

בפגישתנו האחרונה ספרה לי בחיוך השובב שלה, שסופר אחד אמר לה: “את קוראת את הטקסט כמו שמסרק כינים עובר בשיער.” מאידך, כשפעם העירה הערה משמעותית לסיפור שלי ולבנו את העניין, פתאום הישירה אלי מבט וסיכמה: “אל תיקחי אותי כל כך ברצינות, אולי אני טועה ואת צודקת.” הרגישות והכבוד שרכשה ליצירה ולנו, הכותבים, הכנות וחוש ההומור שלה, היכולת לזהות פוטנציאל גם בטקסט לא בשל לגמרי, ולשלוח את הכותב לחפש פתרונות. שיתוף הפעולה והכבוד ההדדי שהיה בינה לבין עדנה קרמר, הצניעות שלה, (כששאלתי על שירים שלה שהולחנו, אמרה: “כן, יש כמה…”, ורק הודות לחני ליבנה התוודעתי לספר שיריה הקסום.) החריצות והמחויבות, כאשר גם כשחלתה, לא ויתרה לעצמה. זאת הייתה מירה מאיר ז”ל.

עדנה קרמר, סופרת ועורכת:

פרידה ממירה (דברים ליד הקבר)

מירה היקרה לי, קולגה נהדרת במשך 30 שנה וידידה קרובה, קשה הפרידה ממך. סיכמנו שניפגש בביתך במוצאי השבת האחרונה ולקראת הנסיעה התבשרתי שאת מאושפזת במצב קשה. קיוויתי שבדומה למשברים קודמים תקומי גם הפעם כמו עוף החול, בַּנחישות שלך ובאהבת החיים, ולא עמד לך הכוח. אדבר עלייך מהזווית האישית.

מירה היתה זאת שהביאה אותי ל”ספריית פועלים”, למדור הילדים המכובד שהקימה. כבר אז היתה סופרת, משוררת ועורכת מוכרת ומוערכת, אהובה ונחשבת. כל ילד הכיר את “הצב של אורן”, “שלולי”, “הילד שלא רצה לישון לבדו”, “אני אוהב לצייר”… ספרים שיש בהם רובד המדבר גם למבוגר. ושירה למבוגרים כתבה, בהם שירים מולחנים שמושרים עד היום. ותרגמה, ועיבדה וזכתה בפרסים מכובדים. וכדרכה, הכניסה אותי לסודות העריכה בצניעות, במקצועיות, בשיתוף מלא וברוחב לב שאפיין אותה. התפעלתי מקשרי ידידות חמה שהיו לה עם סופרים משוררים, מאיירים חוקרים רבים-רבים שהוקירו אותה. היא גם פתחה דרך ליוצרים כמרים רות, שלומית כהן-אסיף, דינה דז’טלובסקי, אורה איל, אורית עוזיאל ועוד רבים, שהוציאהּ את ספריהם הראשונים.

זכות גדולה היתה לי לעבוד לצדה. הרבה למדתי ממירה ולא רק בתחום המקצועי, גם מעולמה התרבותי הנרחב למדתי, ועל מנעמי הכרך הגדול, כי גדלתי בקיבוץ… ומאישיותה החזקה, מההומור והפתיחות ביחסי אנוש, והתמודדותה במצבים קשים בשל מגבלות הבריאות כשהיא לא מוותרת לעצמה – לא בעבודה, לא בחיי תרבות עשירים, לא בתמיכה בדן אהובה כשבריאותו נתערערה ולא בטיפוח קשר חם עם כל בני המשפחה. כך המשיכה גם אחרי פרישתה ככל שהיה בכוחה.

כל כך הרבה יש לי לספר על מירה, על פעליה ואישיותה המיוחדת, לא ניתן להביע ברגע עצוב זה את גודש רחשי הלב שנטועים בקשר קרוב, רב-שנים, שידע שמחות וצער.

תודה גדולה לך מירה על כל שהענקת לי, ועל כל שהענקת לספרות שלנו, להמוני ילדים והורים ויוצרים וחברים. נוחי בשלום יקרה. פרי יצירתך ומעשייך יישאו את זכרך באהבה ותהיה זו נחמה חמה למשפחתך ולאוהבייך הרבים.
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים