היא בחרה בבדידות

היא בחרה בבדידות

חיה לה בבדידות , רחוקה מאד מהאנשים ומאחורי המסך שולחת מילים של תקוה גבורת מסך שחיה בחלום של עולם אחר היא אמורה ללכת כל יום במצוות הרופא ובנתיים סופרת פסיעות בדירה הקטנה לא יוצאת מהבית כי אין לה לאין ללכת בבית היא פוסעת מחדרה עד למטבח להזכיר לרגליים איך הולכים האנשים יודעת שהכלא שהיא יצרה עבור עצמה כמו שאומרים " ביתה הוא מבצרה " בארמון קסום היא גרה שנים רבות ובבדידות מצאה שקט לנפשה הסוערת שם בארמון הנטוש כיום היא לבד ובודדה למדה לאהוב את הלבד בשנים האחרונות אוהבת את הלבד, הבדידות היא לה חברה נפשה בחרה להיות בשביל עצמה בעצמה במקום בחברה בוגדנית ולא נאמנה אליה שרק ניצלה אותה בעבר ונטשה אותה כיום שרה לעצמה במקלחת והמים מטהרים גופה השקט והבדידות ממלאים אותה באהבה אותם שולחת דרך המסך לעולם הגדול לאנשים שאותם למדה לאהוב מרחוק שולחת מילה הטובה שנאמרת באהבה ויודעת שזה יעשה טוב לקורא אותה וככה יצרה לעצמה בעצמה בבדידות עולם משלה שעוטף אותה ונותן לה את הבטחון והשקט שרצתה חיה את חייה כמו בכלא של אהבה ושלווה רגועה פוסעת בשקט ובשלווה מפינה לפינה לאט לאט מדי פעם מגיחה החוצה למלא המצברים מאילו שאת המילים שלה מקבלים באהבה את החיבוק שלהם היא מבקשת כי זה נעים לה כי הם יודעים לאהוב את האשה בלי לשפוט אותה לקבל אותה כפי שהיא בחרה לחיות את חייה בכוכב היפה שהיא בנתה לעצמה על פני האדמה הזו שבו היא חיה ע"פ הגבולות שהיא בחרה בהם לחיות את שארית חייה בשקט ובשלווה
 

שירשולי

New member
וואאווו כל כך אומר מי את.

קבלי
 
שולחת לך חיבוק ענק

כמו החיבוק שבו עטפתי אותך בפא, רק ואמרתי לך שאת קטנה אבל ענקית כבר אז ראיתי את הנשמה הענקית שלך
 
על הבדידות

ואני רוצה לספר לך על ילדה שלמדה לפחד מאנשים. שמגיל הגן "זכתה" להצקות והשפלות בכל מקום. ילדים ומבוגרים כאחד הציקו לה, קראו לה בכיינית כי באותו זמן היא עדיין לא ידעה שאסור להביע רגשות, היא למדה את זה עם הזמן... אבל אז היא לא ידעה אז היא בכתה כשכאב לה והילדים הציקו וקראו לה "בכיינית", הגננת צעקה ואיימה באלימות אפילו פיזית, בבית גם צעקו וכעסו עליה בגלל זה. והיא גדלה והגיעה גם לבית הספר, גם שם התנכלו והציקו וצחקו והמבוגרים וה"אחראים" כעסו עליה, האשימו אותה וכך גם בבית. והיא גדלה וכבר ידעה שאסור להביע רגשות אז היא פשוט השתתקה והתחפרה בצד באיזו פינה, זה לא הפריע לאחרים להציק ולהתעלל, מה שרק הגביר אצלה את המחשבה/ידיעה שאנשים הם מסוכנים ואלימים. וגם היא בחרה בבדידות. ואז הגיעה למקום אחר, מקום שפוי שבו לומדים לעזור לזולת, לכבד, לא להשפיל ולא לפגוע בשום צורה, אף לא במחשבה. והיום היא מוצאת נחמה במקום הזה, אבל עדיין בודדה לפעמים. כי היא עדיין חושבת שאנשים הם מסוכנים ואלימים, הרי זה מה שהיא למדה כל השנים. אבל היא עדיין צעירה ומקווה ללמוד גם אחרת ועושה דברים כדי ללמוד. זה לא קל אבל בלי תקווה איך היא תמשיך?
 
זה נשמע מוכר כל כך

אכן בילדות הציקו ולעגו לי, על זה שתמיד האח שלי צמוד אלי ולא יכולה לשחק איתם ובגרתי קצת הגעתי לגיל 10 הצטרפה מלאכית בלונדינית למשפחה והגנתי עליה ושהתחלתי לעבוד דאגתי לכל מחסורה שעליה לא יצחקו כמו שצחקו עלי אבל למדתי להלחם על המקום שלי בחיים על הזכות לקבל לחם בהקפה כי אנחנו רעבים ואמא בבית החולים בשמירת הריון כבר חודשיים כבסתי בגדים ביד שלא היתה מכונה, השכנה השגיחה והעסיקה אותי בגידול הילדים שלה שאוכל לקנות ממתק לאחי הקטן , או שאוכל לנסוע לחוג של המחוננים אני לא בכיתי אני שרדתי, וגם שהכאיבו לי חרקתי שיניים והמשכתי הלאה ידעתי שאין מי שמגן עלי וצריכה להגן על אמא ואחלי הקטן ויותר מאוחר על האחות המקסימה שלי לא התחתנתי כי הבנתי שהגברים רק פוגעים מכאיבים ומנצלים ניתקתי מהם מגע אבל את צריכה להבין שעבדתי כטכנאית אלקטרוניקה וסביבי בצבא היו רק בנים שנהגו בי כאחות ואז לראשונה היתה לי הגנה ממחזרים מכאיבים ופוגעים אבל הם לא יזמו כלום כי הייתי החבר הכי טוב שלהם ואחרי שאחותי נהרגה בתאונת דרכים ונטל הפרנסה ירד ממני יכולתי ללכת ללמוד באוניברסיטה הפתוחה והכרתי גבר שנהג בי בעדינות ואהב אותי בדרך שלו אבל לקחת אחריות לבנות משפחה הפחיד אותו כי הוא עבר איתי את התקופה של מחלת הסרטן וזה הפחיד אותו לקח שנים להפרד, וזה קרה שאבי נפטר בידיי ונשארתי לשמור על אמי ז"ל ואז כבר לא היה זמן וכח לפתח זוגיות הייתי מועסקת 24 שעות ביממה רק שהיא פרשה לבית האבות שאני בת 45 הץתחלתי לחיות בעצמי ובשביל עצמי ועדיין טפלתי בכל מה שהיא היתה צריכה בבית האבות , שנפלה חזרתי ל24 שעות ביממה צמודה אליה שנה קשה וארוכה שנמשכה מ18/3 שהיא נפלה עד 15/11 שהיא נפטרה צמודה אליה בבית האבות ואחר כך בבית החולים בגיל 49 נשארתי לבד, בודדה , לצערי חזר הסרטן במקביל נכנסתי לסרט נוסף בעניין הסרטן ושוב צינטורים לנקות את כלי הדם בדקה ה90 כדי להמיל אותי כיום יש שקט בנשמה, השלךמתי עם זה שאני פה בשביל אמא שלי ז"ל להיות תחליף לאמא וסבתא חיה בשקט ונחת , בונה חברות עם אנשים מבלי לצפות ליחס חם ואוהב , מסתפקת באהבה שמקבלת מהבורא הוא זה ששולח לי את השליחים שלו לעזור לי בחיים כיום , לא מבקשת יותר מזה כמו הבחור שראיתי ברחוב בדרך הביתה הרים עבורי את השקית עם המזון הביתה הרים מה שנפל לי על הרצפה השבת , וסידר לי את המנורה ליד המיטה שיהיה לי מנורה בלילה הסתפק בתודה רבה שלי והזמין אותי להתקשר ולבקש עזרה מתי שאני צריכה זה אחד ממשפחה שאמצה אותי ואת אמי שאבי נפטר ועודדו אותנו לבוא אליהם ביום ששי בערב במקום לאכול לבד למדו להכיר אותנו והחזירו לנו ים של אהבה , כי הכירו את אבי ז"ל את הטוב שלו ואיך שהוא טפל בהוריו שהיה צעיר אהבת את הסיפור שלי? יש אנשים טובים ומפרגנים אבל צריך למצוא אותם באמצע החיים ואיתם לשמור על קשרים של חברות לא חונקת אלא כייפית אם יש טעיות כתיב אבקש טת סליחתך לא רואה טוב אני אחרי הרחבה של העיניים אבל חשתי שאני רוצה לספר לך סיפור עם סוף טוב ומבטיח
 

לנושנוש

New member
אני חייבת...............

אז אין לך כרגע קשרים קרובים עם אנשים....או שיש, אבל לא רבים. למה את צועדת בבית? למה לא בחוץ? חוץ מהיום ימים מאוד יפים עם רוח נעימה ושמש חמימה...........
 
כי יש מדרגות

גרה בקומה שניה ללא מעלית שרוצה לצאת החוצה צריכה לרדת את המדרגות ואין מעקה להשען עליו יורדת לאט לאט מדרגה משרדה שאני נשענת על הקיר , מפחדת לאבד שווי משקל והקושי זה לעלות אותם אחרי מאמץ של הליכה ללכת על שטח ישר אז קשה לנשום אבל לא נורא המדרגות זה הקושי
 
היום היה לי יום נ פלא

הייתי בברית והיה נפלא לראות את דודתי, שתבדל לחיים ארוכים היא מאד דומה לאמי, חמה ושופעת אהבה והחמולה שהיא בנתה זה לדוגמה , (התאלמנה בת 35 עם 8 ילדים) לצערי חלקם לא חיים בארץ בגלל עבודתם , אבל לבר המצווה באים לכותל כל המשפחה הנכדים שההם כבר גדולים, הורים לילדים, חבקו אותי בהמון אהבה , התרגשתי מאד , והדמעות שלי זרמו חופשי הברית היתה מיוחדת , ברית לתאומים שהם כבר בני חודש , מלו כל בן בנפרד וכל הקהל השתתף בטכס המילה, שרו שם מיזמורים שהם חלק מתפילה של ברית המילה והיו שם מלא קטנטנים ,הנכדים של בת דודתי,חלק מה נינים והנינות של דודתי , שהתרוצצו באולם והיה נפלא לראות את כולם מאוחדים על אף שחלק חרדים וחלקם שלא יושבים יחד זה היה בדיוק מה שאני הייתי צריכה לשבור את הלבד שלי השבוע והקטע שהייתי מבולבלת והמעטפה עם המתנה נשארה אצלי בתיק , זה גיליתי רק שהגעתי הביתה
 
למעלה