הטרדות מיניות

[noamk1]

אני דווקא לא אימצתי אותו

שמעתי אותו בסגנון קצת אחר, אבל הכוונה אותה כוונה.
חשבתי על זה די הרבה, זה משפט שבעיני מסיר אחריות.
במילים מאוד קצרות : אם אנו לא מגנים אלימות (וזה מה שבעצם נאמר פה, כי לפי המשפט הזה הכל בעצם לגיטימי) אז אנו בצורה עקיפה מעודדים אותה.
כשאני אומרת משפט כזה לילדים שלי, אני בעצם משדרת להם: "להחזיר זה בסדר", מצטערת, בעיני זה מסר כפול משודר לילד.
אני בהחלט בעד ללמד אותפ דברים פרקטים: מגיל מסוים למשל הייתי בהחלט מציידת את הבת שלי עם תרסיס גז פלפל ומסבירה איך ומתי להשתמש בו (לי אישית תמיד יש אחד בתיק)
למי צריך לפנות, על מה צריך לפנות וכו', ולא משאירה את זה כמשפט עמום כזה, שנותן בעצם לגיטימציה להכל

 

[בטט הקרה]

אז מה את אומרת לבת שלך כשילד אחר מרביץ לה?

אני באמת שואלת. כי אני מרגישה שזאת תהיה של הרבה הורים - אנחנו לא רוצים להגיד לילד שיחזיר או שירביץ, מצד שני אנחנו לא רוצים שיעמוד וייתן שירביצו לו, והעניין של "ללכת להגיד למבוגר" לא תמיד עוזר ולפעמים רק מחריף את הבעיה. אז מה אומרים?

 

[ללילילל]

אחרי הרבה מחשבה

המענה שלי בינתיים הוא שצריך להתרחק ולהגיד למבוגר, אבל קודם כל - במיידי - רוקעים ברגל וצועקים חזק "די!" או "תעזוב אותי!" או "תפסיק!". לא התנסיתי בזה אישית, אבל אחותי שעובדת המון שנים עם ילדים די קשים אומרת שזה מדהים כמה שזה אפקטיבי פשוט להגיד בצורה ברורה למי שמציק לך שיפסיק, וכמה ילדים לא בהכרח חושבים על זה כאופציה.

במקביל אני חושבת שאסור להתייחס לזה כמשהו שקורה בשגרה אלא כמצב חריג וחמור. זה כמובן גם מסר לילדים שלי לגבי ההתנהגות שמצופה מהם אבל יש לי גם ציפיה שהם יהיו בסביבה בטוחה, לפחות בגיל שזה בשליטתי. אם הייתי חושבת שהילד שלי עומד בסיטואציות כאלה באופן יומיומי, הייתי רואה את זה כתקלה חמורה של המסגרת החינוכית ומנסה לטפל בזה ברמה הזו או למצוא לו מקום אחר. במסגרות שהיינו בהן בינתיים (כשזה אחד הקריטריונים ההכי חשובים בשבילי בבחירה שלהן), זה לא משהו שקורה באופן שוטף.

 

[noamk1]

כמה דברים

אני אומרת לה שתתרחק, כמובן ליידע את המובגר האחראי (ובעיני זה חשוב, כי זה אחד מהתפקידים שלנו לכל אורך החיים, הם צריכים לדעת שיש מבוגר בסביבה שאכפת לו, גם אם זה לא אני, בעיני , גן נבדק בדיוק בזה, הגן הקודם-קודם של בני נכשל בדיוק בזה ולכן לא המשכנו שם והתלוננו בחלונות גבוהים יותר)
אני אומרת לה מראש- לברור את הילדים שהיא משחקת איתם, אם יש מישהו שמציק לה תמיד ולא טוב לה איתו- היא צריכה לדעת להגיד את זה וגם לעשות את זה. יש לזה אפקט מדהים, כשילד שומע ומבין (לפעמים) שבגלל התנהגותו לא רוצים להיות בסביבתו... עם כל ה"פגיעה" של זה בנפשו הרכה של הילד, זה פוגע ועובד...
כמו כן, מה שכתבו מתחתי- לעמוד ולצעוק בקול- לי לא מרביצים ! עובד יופי ההגנה היא במילים ומעשים, אבל לא באלימות!
אני חייבת לציין שעשיתי את זה יותר עם הבן, בכל הכנות... עם הבת שלי עוד לא נתקלתי בבעיות כאלה ואם זה קרה קצת בגן, הבנתי שהיא פתרה את זה יפה

 

[ציפירפורה]

אני מאוד לא מבינה את מה שאת כותבת

לעמוד וצעוק בקול "לי לא מרביצים" או כל מנטרה אחרת לא ממש עובדת. הבת שלי מעולה בצד המילולי ויותר מפעם אחת ראיתי ילד שזה ממש לא הזיז לו. זה אפילו מזכיר לי משחק של ילדים שעומדים וצועקים "לא רואים אותי!" אז מה אז לא רואים אותם?

דבר שני ללכת למבוגר אחראי ולהתלונן כל פעם בעיקר הופך אותך לבכיין ויללן. בן של חברים שלנו הוא בדיוק כזה, מגיע להתלונן באופן קבוע והתוצאה היא שהוא ילד שמאוד נרתעים מחברתו. והמבוגרים בעיקר נקלעים למריבות של ילדים בלופ אינסופי מה שהופך כל מפגש לעינוי.

אני חושבת שלהיות מסוגל להגן על עצמך מפני תוקפנות בצורה אסרטיבית משרת אותך הרבה יותר טוב. הערכים של אי אלימות שנהוגים פה בפורום הם מופלאים ונהדרים (ואני לא צינית בכלל) אבל אין להם קשר למציאות כמו שאני נתקלת בה ויש אנשים שבפירוש מעודדים אלימות ויתרה מכך מה שאני מגדירה כאלימות ותוקפנות הם לא. בעיני כל אחד (ולא משנה מה מינו) צריך לדעת להגן על עצמו ולהיות אסרטיבי בחוסר המוכנות שלו לקבל אלימות גם אם זה אומר שצריך להחזיר. יותר מדי ביריונים ראיתי שנסוגו רק שהופעל כוח נגדי. כמו חוק הפעולה והתגובה של ניוטון.

 

[פולספגן]

לעיתים "לעמוד וצעוק בקול "לי לא מרביצים" " תדרבן את התוקף, כי זה יצחיק אותו וייתן לו להיות קול בעיניי החבר'ה בגן/בבי"ס.

 

[ללילילל]

אני אולי קיצונית בקשר לזה

אבל אני לא חושבת שילדים, בטח בגיל הגן, צריכים בכלל להיות חשופים לסביבה כלשהי שבה מכות וביריונות הם ארועים שבשגרה, שקורים פעם אחרי פעם. וחברת ילדים שבה בגיל כל כך צעיר פנייה לעזרה של מבוגר נחשבת נלעגת ויללנית - גם היא בעיני חברה ביריונית (בהנחה שאנחנו מדברים עדיין על קטנים ולא על גילאי בי"ס מאוחרים).

 

[ציפירפורה]

הילד שדיברתי עליו הוא בגיל ביה"ס יסודי

ומאחר ואני מכירה אותו כבר כמה שנים זה לא התחיל מהיום.

אני לא נכנסת לשאלה אם את קיצונית או לא זה לא רלוונטי בעיני. גם לי יש מערכת של אמונות וכללים ובחלקם (שלא לומר רובם) אינם תואמים את הדרך שבה רבים בסביבתי מחנכים את ילדיהם. ברגע שבחרתי להוציא את הילדה שלי מהחממה הביתית ולשלוח אותה לגן עם ילדים אחרים שבאים עם ערכים אחרים או אפילו הולכת איתה לגינה ופוגשת ילדים כאלה המציאות מבהירה לי פעם אחרי פעם שלטפח בה אידיאולוגיות שווא בעיקר פוגע בה ולא תורם.
אני לא מעודדת אותה ללכת לכסח ילדים אחרים וגם לא שולחת אותה עם אולר חלוד לגן אבל אני כן מאמינה בלתת לה כלים להגן על עצמה גם פיזיים וגם מילוליים. אנחנו מרבים לשחק משחקי תפקידים של סצנות קונפליקט למשל במצבים משתנים (ריב עם חברה על צעצוע למשל) ומחפשים לתמלל אותם ולחשוב על פיתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים. ולכן היא הולכת לחוג הגנה עצמית כי יותר מפעם אחת ראיתי אותה עומדת ובוכה כשחוותה תקיפה ואחרי החוג הזה נרשם שיפור בתגובה למצבי אלימות מזרים בגינה למשל (היא החזירה לילד שהרביץ לה והוא היה כ"כ המום שעזב אותה לנפשה ולא התקרב עד שהלכנו - הוא לא ממש ציפה לזה מילדה בשמלה ורודה ותלתלי זהב) אבל אם חבר מרביץ לה מהגן (וכן זה קורה מה לעשות) היא עדיין בעיקר נעלבת ופורצת בבכי נורא ולאור העובדה שמרבית התקיפות הפיזיות המיניות נעשות ע"י אדם קרוב, זו דווקא נקודה שחשוב לי שתלמד - שגם חברים עשוים לתקוף ושגם מהם מותר להתגונן.

החברה שאנחנו חיים בה מאוד אלימה וביריונית במגוון דרכים (מילולית ופיזית כאחד) העובדה שאני מגנה את זה ואנחנו לא מסכימים בשום צורה שתפעיל אלימות כדי לקחת צעצוע למשל או לדחוף בתור למגלשה או שתדבר לא יפה לחבר או אלינו לא סותרת את העובדה שאם מופעלת כלפיה אלימות מצד ילד אחר שלא אני ואבא שלה אחראים על חינוכו היא צריכה להיות מסוגלת להגן על עצמה ולשמור על עצמה גם פיזית וגם רגשית.
המשפחה שלה אוהבת אותה, יש לנו ולה חברים שאוהבים אותה אבל העולם לא מלא באנשים נהדרים וטובים שרק רוצים בטובתה ואם אני אגדל אותה למין אמונה בעולם נפלא ונהדר זה לא ישרת אותה. להפך.

 

[kita1000]

להעלב ולבכות זה לא פתרון ראוי בעיני

כי הוא מחליש את הילד וגורם לו להיות מפסיד.
כשהגדולה נעלבת מהקטן שיותר חזק ממנה... אני נותנת לה כלים להתמודד. אבל הם לא כוללים אלימות.
אני מלמדת אותה לצעוק עליו שיפסיק. הוא כמעט תמיד עושה את זה והיא יוצאת מנצחת מהעימות בלי אלימות.
המטרה היא לפתח עצמאות ובטחון אישי מבלי להדרדר לפיזיות שבעיני לא ראויה. וזה אפשרי.
הרי בגיל מבוגר יותר עדיף שידעו לפתור עימותים מבלי להרביץ. הם לומדים עכשיו כישורים חברתיים שיעזרו להם אחכ.

לא סתם העיצה הכי טובה שניתנה אי פעם למישהי בסכנה פיזית זה לצעוק שריפהה שריפהההה!

 

[פולספגן]

גם צעקות נחשבות כאלימות

 

[ציפירפורה]

אני לא חושבת שאנחנו מדברות על אותו הדבר

אני מדברת על מצב שהצד השני גולש לאלימות פיזית. בכל השיחה הזו אני בעיקר שומעת כמה נהדר אתן מחנכות את הילדים שלכן אבל לא בהתמודדות ראויה עם ילדים לא מחונכים אחרים.

בעיני להגן על עצמך ולא לפחד פיזית (כלומר לא לפחד מכל עימות ולהרתיע מזה בכל מחיר) זה חשוב כדי לא הפוך לקורבן, כי תמיד יהיו אנשים שיגלשו לאלימות ועמידה איתנה עוצרת אותם.
בזמנו היה סרט שנקרא תנועה מגונה. האיש שם ירד מכל הפסים אבל הוא המחיש יפה כמה אנשים אלימים לא ניתנים לפיוס בדרכים שאנשים לא-אלימים חושבים שהן מאוד אפקטיביות.

 

[noamk1]

זה עובד יופי

מסיפור אישי של הבן שלי בגן, ילד שהיה מרביץ ונושך אותו באופן קבוע, הגננות לא ממש עשו משהו (וזה כבר נושא בפני עצמו, הוא לא היה יכול להשאר בגן הזה כי גם לנו וגם לו לא היה אמון שם באף אחד יותר)
אותו ילד נושך ומרביץ היה מנסה אחר כך כמובן לבוא ולשחק עם הבן שלי ולהזמין אותו הביתה וכו'- הבן שלי (שהוא מאוד מאוד מילולי) היה אומר לו שהוא לא משחק עם מי שמרביץ\נושך\מקלל וכו' ושגם אין לו כוונה בעתיד....היו עוד הורים שאימצו את השיטה הזו עם הילדים שלהם, התוצאה היתה ש"לא השתלם" לו להמשיך בדרך זו כי הוא פשוט היה מבודד חברתית ובצורה שבה היה ברור לו גם למה.

לצערי בארץ ללכת למבוגר אחראי נחשב להתבכיין, בארצות אחרות זה לא ככה. לגבי גילאים יותר מבוגרים, גם בארץ, אין שום בעיה בעיני ללכת ולהתלונן, אותה דמות סמכותית (נגיד מורה) צריכה להתנהל בצורה שלא תפגע בתלמיד, ויש דרכים יותר יעילות מבוא ולהגיד "נו נו נו"
למעט זה- אם לאותו ילד מציקים באופן קבוע ו. הוא צריך להתלונן כדי שיראו את זה ... יש בעיה במערכת בו הוא נמצא. אין שם מורים שמסתובבים בהפסקות? יש עוד דרכים
בתור מי שעובדת עם תיכוניסטים, אני יכולה להגיד לך שאנו מגיבים מאוד בחומרה על אלימות מכל סוג שהוא (גם מילולית), בדרך כלל מיד ובצורה ברורה, התגובה של התלמידים היא לא תמיד מהרגע להרגע, אבל בהחלט רואים תהליך (ואני מנועה להזכיר פה מיקרים שקרו בכיתתי) והוא טוב. אל תשכחי שאנחנו משמשים דוגמא, אם לא ראינו\התעלמנו- בעצם שידרנו שזה בסדר מבחינתנו,
כמה שזה לא נראה לך אולי- בהחלט הילדים מסתכלים עלינו כדוגמה, מה שכן אני יכולה לספר לך שבכיתה שלי יש סגנון דיבור מסוים שאיננו מקובל עלי בכלל , אחרי כמה הערות חריפות, התלמידים שלי הפנימו את זה, אני בהחלט רואה אחרי שנת עבודה שיפור משמעותי בנושא

להעלים עין זה לעודד בעיני- כמו שמעלימים עין מגניבות קטנות, העלמות מס וכו'

 

[ציפירפורה]

אני חיה בארץ אחרת

ובינתיים לא ממש התרשמתי מהטיפול באלימות ולמרות התיאור שלך בתור מי שהייתה מתבגרת בעצמי אני די סקפטית לגבי היכולת של ביה"ס לעצור אלימות באופן אפקטיבי. כל כך הרבה מתרחש מתחת לפני השטח ומתבגרים הם כה מלאי סודות שהכי חשוב בעיני זה להקנות לילדה שלי כלים להתמודדות באופן עצמאי (מה שאינו סותר את תיקוותי שהיא תבוא לשתף אותי) כי ברגע שאני משחררת אותה לעולם (ועם גדילתה היא משתחררת ממני קצת יותר ויותר עד שתפרוש כנפיה ותתעופף יום אחד) אני חייבת לסמוך עליה ועל יכולות ההתמודדות שלה.

ברור שילדים לומדים ע"י חיקוי אבל זה תהליך יותר מורכב בעיני מפשוט אימוץ דפוסים. יש המון השפעה לתרבות הפופולרית למשל והמסרים שמשודרים לילדים. אני לא מהמעלימות עין, להפך. אבל הטקטיקה שלך לא נשמעת לי יעילה במיוחד , המקרה שאת מתארת מאפיין ילד שאלימות הייתה צורת תקשורת עבורו אבל אני ראיתי התאכזרות של ילדים שתגובה כמו של הבן שלך הייתה מעודדת אותם להכות אותם כדי לראות אותו מגיב שוב.
אלימות בעיני היא הרבה מעבר לרק פיזית. אלימות וכוחניות היא דרך שאנשים מסויימים ניגשים אל העולם, אצל אחרים זו דרך שהם מתדרדרים אליה במצבי קיצון רגשיים. אני חושבת שצריך להכיר שהיא חלק מהעולם שלנו ולחפש דרכי התמודדות יעילות איתה - כל אחד בדרכו שלו. הדרך שלך לא שירתה את הבת שלי אבל היא עבדה לבן שלך וזה מה שחשוב.

 

[noamk1]

רק כמה דברים

1. האמירה שלי היתה כללית: בארץ זה נחשב התבכיינות ללכת ולספר למבוגרים. אני מניחה שזו לא הארץ היחידה. אני דווקא גרתי במקומות (2 ערים שונות באירופה) בהן זה לא נחשב כך, אני מניחה כמובן שזה לא גורף
2. המסרים שהתרבות הפופולרית משדרת הם בעייתיים ולכן בדיוק ההחינוך האישי של כל אחד מאיתנו חשוב, אחרת שום דבר לא ישתנה
3. מדובר בתהליכים, אני לא אגיד לך שאחרי הפעם הראשונה שהבן שלי עשה את זה הוא הפסיק לקבל נשיכות ומכות מאותו ילד נוסף, אבל מכיוון שלא היו שם הורים לדבר איתם ולא גננות, אז קרו שני דברים: א. הילד שלי למד פשוט לא להתעסק איתו ולא להתקרב אליו
ב. הילד הנושך בודד חברתית, לקראת סוף השנה, כבר לא היה לו את מי לנשוך... אבל המסר היה מאוד מאוד ברור!

 

[ציפירפורה]

אני חיה בארה״ב ולא מכירה את אירופה

בכלל אירופה זה מקום גדול - מה שהולך באנגליה שונה מצרפת ששונה מרומניה לא?
אני לא יודעת אם גידלת שם ילדים בגילאי גן מאוחרים ומעלה אבל מניסיוני דברים שרואים אחרי שאת חלק מהמערכת שונים ממה שהם נראים מבחוץ ומדווח עליהם בכלי התקשורת למשל.

אני לא חושבת שאנחנו מאוד רחוקות בגישה שלנו אבל לי כן חשוב שהילדה לא תפחד ברמה הפיזית ותדע לזהות איומים ולנתח אותם ולכן היא הולכת לחוג הגנה עצמית. אני חושבת שהביטחון הפיזי בעצמך מקנה לך כוח, שלווה ופחות אלימות כי לא פעם אלימות היא נחלתן של החלשים שלא מצליחים בדרכים אחרות. זה אינו חוג מכות ובפירוש מלמדים אותם הגנה (כמו להשתחרר מתוקף כולל צעקות ולברוח) ואני מצטערת שאני לא הלכתי לחג כזה בשנים הרלוונטיות.

 

[נינושה2]

לכל מי שמלמדת לא להחזיר, מה בן הזוג חושב?

לכולכן שאומרות לא להחזיר מכות כשתוקפים את הילד, וכל כך יצירתיות בלהסביר איך להגיב.
איך בן זוגכם חושב? כי שלי אדם עדין ונפלא ועדיין המשפט הראשון שאמר להם בגיל גן חובה- בית ספר הוא - אם מרביצים לך תחזיר! לא הבנתי עד עכשיו למה הוא חושב שבית הספר זה שדה קרב, זו החוויה שאני שומעת ממנו, מילדותו. עבורי זה שדה קרב פסיכולוגי בלבד, ולא בכיתות הנמוכות.
ועדיין, זה בערך הדבר היחיד בו הוא לא מוכן להתפשר לגישה אחרת. בדרך כלל בכל גישה שאני נוקטת כלפי הילדים, הוא מגבה אותי 100%.
אני סייגתי את זה ב- אם מרביצים לך תאמר לא, תאמר למבוגר האחראי, ואם זה ממשיך אני מרשה ליישם את הג'ודו שאתם לומדים כבר 3 שנים, כהגנה עצמית.

 

[noamk1]

בן זוגי היה מאלה שנטפלו אליהם

החנון של הכיתה, מה שנקרא,
אז אני מוכנה לספר לך שהוא לא נקט חזרה באלימות, כן , הוא בכה הרבה (לגיטימי בעיני, עד היום הוא מאוד רגיש), הוא מאוד נגד להגיד להחזיר.
הסיפור האישי שלו: די מהר, החברים הבודדים שהיו לו, עמדו לצידו (ולא, זה לא היה באלימות, אבל היה תקיף מאוד) בנוסף לכך- העינין טופל בית סיפרית בעזרת ההורים והיועצת.בגיל מאוחר יותר, מה לעשות, חנון זה שווה

אני חייבת לציין פה משהו נוסף, זה נכון, יש ילדים אלימים, יש ילדים שבאים מבתים ששם זה נהוג, לא אני אוכל לשנות את זה, אבל בטווח הרחוק, החברתי, הגישה שלי לפחות היא שאם לא נלמד את הילדים שלנו התנהגות נאותה (גם ע"י דוגמה אישית), אלא רק נהיה עסוקים בהתגוננות כל הזמן, אנחנו בבעיה חינוכית גדולה, אני לפחות לא מתכוונת להיות שם.

ויש הבדל בין זה לבין הגנה עצמית כשמישהו תוקף אותך ומעמיד אותך בסכנה, אם אתה חש סכנה לחחיך, כמו שג'ון כתב- הגנה עצמית.
אבל ביום ביום, בתוך החברה שבה אתה חי.... זה לא הפתרון בעיני

 

[kita1000]

הוא חושב כמוני

אבל אני מודעת לכך שאצל גברים המחשבה הראשונה היא ללמד להחזיר.

בשיחת הורים בגן הראשון דיברנו על זה בדיוק. הרבה מהנשים הסכימו לגישה שאוסרת אלימות והרבה מהגברים רצו ללמד את הילדים להחזיר.

 

[kita1000]

אלימות גוררת אלימות

וגם לדעתי להחזיר זה לא פתרון.

גם לוותר לא.
לצעוק לגיטימי ובעיקר לקרוא למבוגר אחראי.

הפעוטות לא צריכים להגן על עצמם. זה לא גונגל. תחושת. הבטחון היא האחריות שלנו

ומי שמחזיר סופו להפגע יותר. יש מספיק סיפורים בעיתון יל מי שניסה להחזיר...
ו

 

[בטט הקרה]

מסכימה איתך בכל מילה

אבל מה לעשות שלצערי המציאות לא תמיד תואמת את המצב הזה?
אז אני לא טוענת שצריך להחזיר, אני טוענת שצריך לגדל ילדים שיודעים שכשהגוף שלהם בסכנה כלשהי, הם יכולים לעשות מה שצריך בשביל להגן עליו. נדמה לי שבמיוחד בהקשר של השרשור הספציפי הזה זה חשוב מאד.