הטלפון שלא יגיע...
יומיים עברו מאז אותו ראיון עבודה , בחברה שכלכך רציתי לעבוד בה..אך איזה פספוס , כמה התכוננתי נפשית, כמה חזרתי על חומר מקצועי ובסוף פישלתי.. הייתי בטוח שהנה זה הולך להיות הראיון העבודה האחרון שלי, ואיזה נחמד יהיה לגמור את ה"קמפיין" בחברה שמלכתחילה היא הייתה בעדיפות ראשונה אצלך..באתי לראיון אחרי מבחן מוצלח במיוחד שהיה באוניברסיטה, הייתי מלא אופטימיות וחשבתי שהנה יש לי הזדמנות יש לי להראות את כישרוני הרב לחברה המובילה בתחום שאותו למדתי... אך לצערי דברים לא הלכו כפי שרציתי.. לראיון הגעתי רבע שאלתי לאותו בית קפה שבוא קבעתי להיפגש עם המראיינת.. היא כמובן איחרה אך לא יחסתי לכך חשיבות.. הראיון התחיל רבע שעה אחרי התכנון, היא כמובן בהתחלה סיפרה לי על החברה מה פעילותה, מה התפקיד שלה בה וכו' . היא הפילה פצצה די גדולה ואמרה שתהליך הגיוס אורך חודש- נראה לי תמוהה (אולי היא פסלה אותי כבר בהתחלה.).. אחר כך כמובן התחיל השלב שבו היא ביקשה ממני לספר על עצמה , אז כמובן סיפרתי על עצמי על שירותי הצבאי וכל הדברים הבנאלים. עד כאן הכל היה בסדר... ואז התחילו השאלות המקצועיות.. פניי לא יכולות להסתיר את הבושה עד עכשיו.. היא שאלה אותי שאלות וכמעט תמיד לא סיפקתי לה תשובה על ההתחלה.. היא נתנה לי רמזים ורק אחר זאת הצלחתי לענות... הרגשתי כאילו אני בשיעור פרטי שהמורה שואלת אותך שאלה אתה עונה ואת השאר היא משלימה בכוחות עצמה.כאילו זה דו שיח, מעין משא ומתן... לא האמנתי שאני אהייה כזה גרוע... זה פשוט לא יכול להיות.. איך כל ההשקעה שלי ב 3 שנים, כל הידע העצום שהיה לי בנושא לפתע נחסם לו לפרק זמן של שעתיים (כן זה היה אורך הראיון!!!-וואו זה היה מתיש), החברה מהלימודים כלכך היו בטוחים שאעבור, לא יודע מה אני אספר להם... לאחר שעתיים נפרדנו בלחיצת יד ובאמרה "נתקשר אם זה יהייה רלוונטי" , שאלתי אותה בנימוס "איך היה" וניסיתי לדלות מממנה מידע היא אמרה שהיה בסדר היה נחמד... ושהיא צריכה לחשוב על כך והיא לא אוהבת לקחת החלטות בקלות ובלה בלה... אך אם לקרוא בין השורות התשובה היא כנראה שלילית... לאחר מכך , כל אחד הלך לא לדרכו ובתוכי אני ידעתי שזו כנראה הפעם האחרונה שאני מתראה עם אותה אישה... כנראה שלא יהייה המשך... הטלפון ממנה לא יגיע ... לכל היותר היא תענה לי ותגיד שאין המשך לתהליך.. ומכתב מרופט יגיע בעוד חודש... כבר באוטובוס בדרך חזרה שחשבתי על הראיון, לא יכולתי לעצור את הדמעות... איך תקוה שהיתה לי בלב נגוזה לה פתאום.. וכך אני יושב לי באמצע הלילה ותחושה של ייאוש וריקנות מציפה אותי..
יומיים עברו מאז אותו ראיון עבודה , בחברה שכלכך רציתי לעבוד בה..אך איזה פספוס , כמה התכוננתי נפשית, כמה חזרתי על חומר מקצועי ובסוף פישלתי.. הייתי בטוח שהנה זה הולך להיות הראיון העבודה האחרון שלי, ואיזה נחמד יהיה לגמור את ה"קמפיין" בחברה שמלכתחילה היא הייתה בעדיפות ראשונה אצלך..באתי לראיון אחרי מבחן מוצלח במיוחד שהיה באוניברסיטה, הייתי מלא אופטימיות וחשבתי שהנה יש לי הזדמנות יש לי להראות את כישרוני הרב לחברה המובילה בתחום שאותו למדתי... אך לצערי דברים לא הלכו כפי שרציתי.. לראיון הגעתי רבע שאלתי לאותו בית קפה שבוא קבעתי להיפגש עם המראיינת.. היא כמובן איחרה אך לא יחסתי לכך חשיבות.. הראיון התחיל רבע שעה אחרי התכנון, היא כמובן בהתחלה סיפרה לי על החברה מה פעילותה, מה התפקיד שלה בה וכו' . היא הפילה פצצה די גדולה ואמרה שתהליך הגיוס אורך חודש- נראה לי תמוהה (אולי היא פסלה אותי כבר בהתחלה.).. אחר כך כמובן התחיל השלב שבו היא ביקשה ממני לספר על עצמה , אז כמובן סיפרתי על עצמי על שירותי הצבאי וכל הדברים הבנאלים. עד כאן הכל היה בסדר... ואז התחילו השאלות המקצועיות.. פניי לא יכולות להסתיר את הבושה עד עכשיו.. היא שאלה אותי שאלות וכמעט תמיד לא סיפקתי לה תשובה על ההתחלה.. היא נתנה לי רמזים ורק אחר זאת הצלחתי לענות... הרגשתי כאילו אני בשיעור פרטי שהמורה שואלת אותך שאלה אתה עונה ואת השאר היא משלימה בכוחות עצמה.כאילו זה דו שיח, מעין משא ומתן... לא האמנתי שאני אהייה כזה גרוע... זה פשוט לא יכול להיות.. איך כל ההשקעה שלי ב 3 שנים, כל הידע העצום שהיה לי בנושא לפתע נחסם לו לפרק זמן של שעתיים (כן זה היה אורך הראיון!!!-וואו זה היה מתיש), החברה מהלימודים כלכך היו בטוחים שאעבור, לא יודע מה אני אספר להם... לאחר שעתיים נפרדנו בלחיצת יד ובאמרה "נתקשר אם זה יהייה רלוונטי" , שאלתי אותה בנימוס "איך היה" וניסיתי לדלות מממנה מידע היא אמרה שהיה בסדר היה נחמד... ושהיא צריכה לחשוב על כך והיא לא אוהבת לקחת החלטות בקלות ובלה בלה... אך אם לקרוא בין השורות התשובה היא כנראה שלילית... לאחר מכך , כל אחד הלך לא לדרכו ובתוכי אני ידעתי שזו כנראה הפעם האחרונה שאני מתראה עם אותה אישה... כנראה שלא יהייה המשך... הטלפון ממנה לא יגיע ... לכל היותר היא תענה לי ותגיד שאין המשך לתהליך.. ומכתב מרופט יגיע בעוד חודש... כבר באוטובוס בדרך חזרה שחשבתי על הראיון, לא יכולתי לעצור את הדמעות... איך תקוה שהיתה לי בלב נגוזה לה פתאום.. וכך אני יושב לי באמצע הלילה ותחושה של ייאוש וריקנות מציפה אותי..
