הטיפה המרה...
ברמזי זכרונך, בעגבי חלומיך בשטף פראות ניצוצי הבריחה מתגלגלת טיפה בזרימת דם חייך טיפה עקשנית חצופה וזחוחה היא בדד מתיצבת בתוך נהרך היא עולה את יורדת, את כאן היא אי שם - בין גנזי חומותיך בים מנוסך בין גבי תהומיך גולשת דומם - - - יפה הטיפה כעינך התכולה, כענק צוארך, כמשכית של חמדה גולשת על טוהר גופך כשמלה מכתימה את יפיך בכתמי אגדה על חושן לבך ובציץ השיער מזדהרת בגון לבנבן משוקף, הטיפה התכולה היורדת מהר עלומי עלומיך - ההר המוקף... בחושך לילי בליווי לבנה כוכביו הזרויים אשליות אשליות מתנוצצת ההיא יחידה מעונה בתוך אלף אלפי רבבות וטיפות את אומרת לה - "די!" מנערת חוצנך מנסה לאספה במטלית יבשה מחליקה על חייך, על חוטב לחיך - - - והיא לא מתנגבת ולא עפשה... "מספיק!" את חוזרת, "אמרת את שלך" אבל היא מזגגת מבט בריחוק מביטה בך בתום - מבטה מארך את גופך היא בוחנת בחינה של שיקוק. עין הלילה זורחה על בתי המרזח העיר מאירה לך פניה, סתורה פנסי הרחוב מחייכים לך כפרח; בצרור את שוכרת שיכר לשכרה... צחוקך מתגלגל ומרעים הלגלוג, מוזגת את אט טיפותיך לכוס - ללגמה, לסבאה, לביסום, להיגוג... והיא, טיפתך - שתיקתה לך מנוס - - - את קמה, הולכת, לוהגת דרכך מכתימים צעדייך את דם היקום בשרך על רגליך, צחוקך על לחיך מתבוננת ההיא, מבטה כה אטום. את שכמך את נותנת נושאת את סבלך וסבלות כל תבל הזחוחה הטפשית; ועוד יום רושם את גוני יומנך, רישומי חיוכייך, לילך המפשיט... פטמתך הזקורה מקשקשת כזוג מחשופך כה נחשק, אצילות פעמיך טיפות תשוקותיך זולגות בעינוג וטיפה ערירית במריה מול עיניך. בינות לעצי החיים והדעת בים המחשק החשוק בלבב מתנוצצת טיפה ערירית ויודעת נוזלת בדד בדמך כרבב - - -
ברמזי זכרונך, בעגבי חלומיך בשטף פראות ניצוצי הבריחה מתגלגלת טיפה בזרימת דם חייך טיפה עקשנית חצופה וזחוחה היא בדד מתיצבת בתוך נהרך היא עולה את יורדת, את כאן היא אי שם - בין גנזי חומותיך בים מנוסך בין גבי תהומיך גולשת דומם - - - יפה הטיפה כעינך התכולה, כענק צוארך, כמשכית של חמדה גולשת על טוהר גופך כשמלה מכתימה את יפיך בכתמי אגדה על חושן לבך ובציץ השיער מזדהרת בגון לבנבן משוקף, הטיפה התכולה היורדת מהר עלומי עלומיך - ההר המוקף... בחושך לילי בליווי לבנה כוכביו הזרויים אשליות אשליות מתנוצצת ההיא יחידה מעונה בתוך אלף אלפי רבבות וטיפות את אומרת לה - "די!" מנערת חוצנך מנסה לאספה במטלית יבשה מחליקה על חייך, על חוטב לחיך - - - והיא לא מתנגבת ולא עפשה... "מספיק!" את חוזרת, "אמרת את שלך" אבל היא מזגגת מבט בריחוק מביטה בך בתום - מבטה מארך את גופך היא בוחנת בחינה של שיקוק. עין הלילה זורחה על בתי המרזח העיר מאירה לך פניה, סתורה פנסי הרחוב מחייכים לך כפרח; בצרור את שוכרת שיכר לשכרה... צחוקך מתגלגל ומרעים הלגלוג, מוזגת את אט טיפותיך לכוס - ללגמה, לסבאה, לביסום, להיגוג... והיא, טיפתך - שתיקתה לך מנוס - - - את קמה, הולכת, לוהגת דרכך מכתימים צעדייך את דם היקום בשרך על רגליך, צחוקך על לחיך מתבוננת ההיא, מבטה כה אטום. את שכמך את נותנת נושאת את סבלך וסבלות כל תבל הזחוחה הטפשית; ועוד יום רושם את גוני יומנך, רישומי חיוכייך, לילך המפשיט... פטמתך הזקורה מקשקשת כזוג מחשופך כה נחשק, אצילות פעמיך טיפות תשוקותיך זולגות בעינוג וטיפה ערירית במריה מול עיניך. בינות לעצי החיים והדעת בים המחשק החשוק בלבב מתנוצצת טיפה ערירית ויודעת נוזלת בדד בדמך כרבב - - -
