כתבת "אני הבנתי... ואז הפסקתי לרוץ..."
כלומר, גם את, שחיה עם הילד וגם שייכת לדור אחר, לא קבלת את הדבר מיד.
יש דברים שצריכים את הזמן שלהם.
אני חושבת, שצריך להעריך אותו על זה שהוא מוכן כל כך לעזור, שיש לו קשר טוב עם הילד. הדבר הזה בכלל מובן מאליו.
עוד דבר חשוב: אנחנו מקבלים את ההורים שלנו מאוחר מדי מכדי לחנך אותם. קבלי אותו כמו שהוא. במיוחד כשהוא כל כך עוזר.
מכירה משפחה שהייתה בהכחשה, בל בסופו של דבר הם הבינו, והאסימון ירד, ועדיין קשה להשתמש במילה 'אוטיזם', כי כאנשים מבוגרים עוד יותר קשה להתמודד עם השוני שחל במילה (כלומר, מה זה אוטיסט, כשבראש שלהם זה אדם לגמרי מנותק). אז הם הפסיקו לומר שזה יעבור, אבל לא מצליחים להוציא את המלה מהפה. וכל עוד אנחנו זוכרים שאנחנו לא מחנכים אותם, לדעתי זה בסדר.
