החשש מפרידה

[אמא של עקתש]

החשש מפרידה

נכון. לא ממש כותבת כאן. אבל קוראת כמעט כל מילה. לומדת מכם המון. ומגיבה לעיתים כשיש לי משהו משמעותי לאמר.
הפעם מבקשת לפרוק.
אנחנו משפחה עם כמה ילדים בילוגיים בגילאי ביה"ס יסודי ומעלה וילד אומנה מתוק. צעיר. שבימים אלו יהפוך תקליט כך שאת רוב חיוו היה אצלינו. מצד אחד זהו מועד מרגש וסיבה למסיבה. מצד שני, הוריו מרגישים הפוך. בשבילם זוהיא בוודאי סיבה לעצב. ככל שעובר הזמן מתרחקת האפשרות שהוא יופרד מאיתנו ויחזור לביתו אך באותה המידה גם מתקרבת. הם, הבילוגיים, בתהליכי שיקום הנושאים פרי. הם משקמים את חיהם במטרה לקבלו בחזרה.
כן, זו מהות האומנה. וכן, זה מלחיץ ומאיג ומטריד ומכאיב.
אנחנו משפחתו והוא שלנו. אוהבים וקשורים אליו כאל אחד מילדינו האחרים. הגיע אלינו ניצן נבול ומבוהל והפך לפרח מקרין שמחה ואהבה. הוריו האחרים רואים זאת ומתאהבים בו כל פגישה מחדש.
מתהפכת לי הבטן. הדמעות על קצה האף. יושבת לידו ושומעת אותו שר "בואי אמא..." ויודעת שאני אמו לעד!

 

[KallaGLP]

מבינה מאוד מאוד את כאבך

ומצדיעה לך על האומץ. בחיים לא הייתי יכולה לקחת ילד לאומנה בדיוק מהסיבה הזאת. אבל אני שואלת את עצמי שאלה אחרת: האם זה באמת מה שנכון לילד? לחכות שנים על גבי שנים כשהוא קרוע בין שני עולמות, כשהוא מתרגל לבית אחד ולהורים מסוימים ואז שוב עובר טלטלה וחוזר למשפחה הקודמת, שספק אם אכן השיקום שלה יחזיק ואז הסיפור עלול לחזור על עצמו. נכון, זה עדיף מלהישאר במוסד (שזה לדעתי אופציה הנוראה ביותר שמשאירים ילד במוסד במשך שנים על גבי שנים), אך האם זה באמת הדבר הטוב והנכון ביותר לילד? אומנה לתקופות קצרות אני יכולה להבין, אם יש איזו בעיה זמנית אקוטית במשפחה, אז נגיד מספר חודשים, שנה, מקסימום שנתיים. מעבר לזה לדעתי אסור למשוך, בטח שלא לטובת הילד, שיש לו רק ילדות אחת שחולפת במהירות ולא תשוב עוד. פרק זמן ארוך יותר מכניס את הילד ללימבו, מכניס את המשפחה ללימבו ובעצם אומר שטובתם של הורים ביולוגיים יותר חשובה מטובת הילד, הם יכולים למשוך כמה זמן שהם רוצים בלי להתחייב לכלום וזה שבינתיים גורלו של הילד מוטל בספק - עם זה אפשר לחיות. אני חושבת שזה פשוט מעוות.

 

[אמא של עקתש]

המדיניות במדינתו הקטנה

הנה שטובת הילד (תמיד) עם משפחתו הביולוגית. זו הנחת הבסיס. להוציא את אותם המקרים שיש "הוכחה" (=חוסר מסוגלות הורית) שזו אינה טובתו. ברירת המחדל היא לשוב להוריו.
אבל כל מקרה הוא שונה ומורכב ומיוחד ואינו דומה לאחר. החשש מפרידה מובנה. אבל כאשר החיבור לילד ככ עצום ועמוק הקושי והחשש מתעצמים.
האם זהו אומץ או טיפשות/חוסר שפיות זמנית/אי יכולת להערך לבאות...???

לפני שבוע הוזמנתי ע"י חבר מהעבודה לחתונה של בנו מאמנה. הבחור שהה במשפחה מתחילת ביה"ס היסודי. בחתונה נחכו מתחת לחופה הורים האומנים והוריו הבילוגים. למחרת אמרתי לו, לאבא, "אני מקנאה בך שהגעת לחתן את בנך" והוא ענה "ואני מקנא בך שאת רק בתחילתו של התהליך ועוד תזכי להרבה שנים של גידול ונתינה". איש שנותן השראה!

 

[חייכנית2]

האם יש משקל

לרצונו של הילד עצמו-היכן רוצה להמשיך להיות ?[בבוא העת]

 

[אמא של עקתש]

למיטב ידיעתי - לא.

לא הוגן להעמידו במבחן שלמה.
אנשי המקצוע רואים אותו כאן וכאן ונותנים חוו"ד מה לדעתם ייטיב עימו.

והבהרה! הפרידה לא עומדת אצלינו על הפרק כרגע! פשוט משהוא רגעי שהציף אותי ופרקתי בכתיבה.

 

[חייכנית2]

והאם קורה

שאף שההורים הביולוגים משתקמים,אנשי המקצוע אומרים שרצוי לילד להישאר במשפחת האומנה-כי הטלטלה לא תיטיב איתו?

 

[fatfat]

תלוי בגיל הילד ובגישה של הרווחה

של משפחת המוצא. בגיל ההתבגרות בהחלט יש משקל לרצון הילד ולפעמים גם בגילאים מוקדמים יותר. אני מכירה זוג אחים, האחד בין 10 והשני בן 17. האם הביולוגית שהיתה בנתק מהם שנים השתקמה ומעוניינת לשוב להיות אתם בקשר. כרגע כלל לא מדובר על חזרה אלא רק על קשר טלפוני וביקורים אחת ל....

הילדים התנגדו בתוקף ובאמצעות עו"ס האומנה כתבו מכתב לשופטת בו נימקו מדוע אינם מוכנים לקשר. השופטת שלא היתה בטוחה שהקטן אכן זהו רצונו ושאינו פועל מתוך לחץ של הגדול הזמינה את שני הילדים לראיון בלשכתה, כל אחד מהם בנפרד ולאחר מכן חתמה על פס"ד שמאפשר לילדים כרגע לא להיות בקשר עם האם הביולוגית וקבעה שיש לדאוג שהקטן יגיע לטיפול רגשי ולאחר שנה שוב יהיה דיון (לגבי הגדול לא היה טעם בכך כי הוא מגיע לגיל 18 ואז רשאי להחליט לעצמו). ובמקרה אחר זוג אחיות בנות 12 ו- 8. הקטנה הביעה רצון לחזור לאם הביולוגית והגדולה התנגדה בתוקף. לאחר שהשופט שמע את הטיעונים שלהן (שהועברו על ידי העו"סית שלהן) הוא פסק שהגדולה תישאר בבית האומנים והקטנה תחזור לאם הביולוגית וכל שבת שלישית תוסע לסוף שבוע לאומנים על מנת לאפשר המשך קש בין האחיות.

 

[אבי351]

אני רק רוצה לומר לך שדברייך ריגשו אותי עד דמע

דמעות.האם לרצונו של הילד כעת אין משקל בהחלטה.....

 

[משתפרת]

מפחיד!

הגישה של שירותי הרווחה ושל בתי המשפט היא שהכי טוב לילד לגדול אצל הוריו המולידים. לכן נותנים להם עוד ועוד הזדמנויות להשתקם ולקבל את הילדים לחזקתם. יש מקרים בהם זה מצליח, אך לרוע המזל יש מקרים רבים בהם הילד מוחזר לשירותי הרווחה לעוד סידור זמני ולעוד נסיון שיקום של הוריו הביולוגיים. משפחת אומנה שמקבלת ילד באהבה ומתוך רצון לתקן את העוול שהחיים גרמו לו עושות שינוי אדיר. אין פלא שילד שמתחיל לפרוח ולהתקדם בזכות היחס והטיפול המסור הופך להיות הרבה יותר נחשק, מה שיגרום להוריו הביולוגיים לרצות הרבה יותר לקבל אותו לחזקתם. לאחרונה קראתי על ילד אומנה שהוחזר לאמו הביולוגית שכביכול השתקמה, ותוך זמן קצר הוחזר למשפחת האומנה שלו (שלמרבה המזל יכלה לקבלו שוב) אחרי שהאם גילתה שלא פשוט לטפל בילד ללא הפסקה, שהאחריות גדולה ושזה שהיא עצמה נורמטיבית יותר עדיין לא מספיק.
אני מקווה שהבן הפורח שלכם לא מודע לחששות הללו, ומאחלת לו ולכם יציבות. אתם עושים שיקום של ילד במצב של אי וודאות לגבי הקשר. מבחינתכם יש נכונות מוחלטת להתקשרות, אבל מצד המערכת אין בטחון. לדעתי ההתנהלות שלכם נכללת בהגדרה "מלאכת קודש".

 

[חייכנית2]

ממש מסכימה עם משתפרת,כולל הביטוי

"מלאכת קודש".
ודווקא מפני שהילד איתכם פרק זמן כה משמעותי אני חושבת שנכון שתהיה לו אפשרות התבטאות.
טלטלות של שייכות הן טלטלות שמשאירות רישום בל יימחה בנפש רכה. חשוב מאד שיילקח בחשבון.

 

[China8]

לא ממקום של שיפוט

אבל אני חושבת שכשלוקחים ילד לאומנה רצוי שלא לחשוב עליו כילד שלי. אם זאת, מסייגת את דבריי מפני שיש מקרים שונים ונסיבות שונות לכל ילד ובנוסף על כך נראה לי שקשה מאד לגדל ילד באהבה רבה ולא לחשוב עליו כשלנו...
נכון שזה לא אידאלי לגדל ילד שנים ואז להעבירו שוב למשפחתו הביולוגית כמטוטלת. מצד שני, האופציה הנוספת היא שיגדל במוסד שזה נורא ואיום. הרבה פעמים יוצא לי להתקל בפורומים אחרים גם פה בעבר בהתרעמות על כך שידם של רשויות הרווחה ״קלות על ההדק״, משמע ממהרות להרחיק ילדים ממשפחתם ולתתם לאימוץ. נראה שאף אחת מן הדרכים אינה חפה מביקורת. אולי חלק מן האתגרים היו יכולים להפתר בדרך של אימוץ פתוח שאינו נהוג בארץ (מעניין לקרוא את המחקר שהביאה משתפרת לא מזמן בנוגע לאימוץ סגור ופתוח), שמקנה איזושהי יציבות לילד ולמשפחה המאמצת תוך שמירה על קשר עם הביולוגים.
ולסיום, יש לי קצת בעיה עם המונח ״מלאכת קודש״. רובנו נורא מתרעמים כשאחרים אומרים לנו (הורים מאמצים) שאנו עושים מלאכת קודש. הייתי מעדיפה לומר שאתם עושים מלאכתכם נאמנה, שאתם משפחה נהדרת לילד שזקוק לכך

ולבסוף לבסוף, נשמח לשמוע עוד על חוויותיכם כאומנה. מקווה שתישארי איתנו לקרוא וגם לחלוק

 

[אמא של עקתש]

רוב מה שאמרת נכון

בתאוריה. כך חשבתי שיהיה עד הרגע שהתאהבנו בו. וכן, אני יודעת שחוקית הוא לא "שלי". אך רגשית, הוא מאד מאד "שלי".
לא רוצה ולא יכולה לדבר בשם משפחות אומנה אחרות. ההגדרה "מלאכת קודש" ודומיה נכונה היתה לשלב ההחלטה. היום, הוא חלק מהמשפחה ואנו רואים בו בננו לכל דבר ועניין ולכן קודש ומלאכה לא מעורבים כאן. רק הרבה מאד קבלה ואהבה.

 

[חייכנית2]

התכוונתי לכך

בהמשך למשתפרת-שהקניית ביטחון של בית בתנאים שהם בעצם של דאגה חשש וחוסר ודאות ,לאור המציאות החיצונית המשתנה-זה בעיני סוג של "מלאכת..."
כלומר ,אותי מקסים [ואני חושבת שכך גם צריך להיות] שאל הילד משדרים את הודאות שהוא זקוק לה,כשלא משנה איזו "סערה" מתחוללת "בחוץ".

והזדמנות לדבר על הרווחה.לאור עבודה שלי מולם-בעיני הם דווקא לא מהממהרים.אני לא פעם מוצאת את עצמי מטפלת במשפחות ביולוגיות שניתן להם צ'אנס ענק להשתקמות,שבעיני הוא מעבר למה שהיה צריך,כשאני רואה במו עיני שפרט לשעה הטיפולית שבה הילדים "נושמים קצת" ,הגדילה שלהם בבית הביולוגי בגדול איננה מיטיבה עם התפתחותם התקינה וצעדי ההורים לשיקום הם מן השפה אל החוץ או מילימטריים.
האם ברווחה הם איטיים מדי[לניסיוני] בהוצאה מהבית כשצריך אבל מהירים בהחזרה אל הביולוגים לאחר שעברו שיקום? לא יודעת.

 

[China8]

אני מודעת לפן התאורטי

ולכן סייגתי את דבריי.
מנסיוני האישי בלבד אומר שביתי חייתה איתנו כשנה כששימשנו לה משפחה אומנת. במשך השנה הזו חייתי ממש בחרדה קיומית ויומיומית שהאימוץ לא יצליח ושהיא תלקח מאיתנו. מדובר באימוץ חו״ל ללא הורים ביולוגים ברקע, אבל החרדה הנוראית ומה שעברנו בשנה הזו חרוט היטב בגופי ובנפשי.
לעיתים עולות בפורום שאלות לגבי משפחות אומנה, אם תרצי בעתיד אולי תוכלי גם לתרום מנסיונך.
יישר כח על הקבלה והאהבה שאתם מעניקים.

 

[נוני 75]

הערה קטנה

ולפני ההערה אני כולי תפילה שהילדים המתוקים שגדלים אצל משפחות האומנה היקרות בפורום ישארו איתם .השרשור נורא מרגש וקשה לי גם יחד. המילה פרידה מצמררת אותי.
והנה ההערה: אני גם לא אוהבת שאומרים לי -עשית מעשה צדקה, הצלת נשמה..השלימו כרצונכם
אבל אני חושבת שלקחת ילד לביתך ואל תוך נשמתך, בידיעה שלא בטוח שהוא ישאר, יש פה משהו אחר -לא יודעת איך לכנות את הצעד הזה -מצידי שיהיה מלאכת קודש.

זהו שחררתי. הולכת לישון

 

[לוטוסאור]

למה יוצרים משפחת אומנה

בדיוק כפי שרשמת על עצמך ועוד משתתפות/ים כאן לא 'הצלו נשמות' ולא 'עשו צדקה'.
הכל ענין של מאיזו פרספקטיבה מסתכלים.
כפי שיש אנשים שיתפאלו מבחירה לאמץ,
כך יש שמסתכלים על האומנה.

יש משפחות שבאמת לוקחות על עצמן 2-3 ילדים באומנה בנוסף לילדיהם הביולוגים,
יש משפחות שמשמשות כאומנות זמניות - - אולי הן עושות מלאכת קודש - לא שוחחתי אישית על זה עם משפחות כאלה.
אך רוב המשפחות שפגשתי הציגו תמונה דומה :
אנחנו מקבלים סטטיסטיקות של 80-90% מהילדים לא חוזרים לביולוגים, חלקנו הגדול מקבל
את הילדים עם אמירות 'אופק אימוץ' ו 'אין סיכוי שהביולוגים ישתקמו אי פעם' ...
הרבה פעמים אחרי זמן מה נכנסים למערבולת של 'זה אומנה לתמיד כי לא יהיה אימוץ כאן,
הביולוגים מוכנים להיפגש עם הילד', 'נראה שהביולוגים מתחילים להשתקם'..'אין לדעת הרי אתם יודעים את מהות האומנה'
ואז חוזר חלילה 'אין סיכוי שהאומנה תסתיים, הנה הם לא הגיעו כבר חודשים למפגשים' 'השיקום לא מצליח'.

משיחות עם משפחות אומנה, נראה לי שאף אחד לא מבין את האומנה בבחירה ובהתחלה. זה לוקח כמה שנים להבין את
המשפחתיות המורכבת הזו.
אבל גם כשבוחרים ללכת ללמוד באוניברסיטה, או כל בחירה אחרת, יש כותרת של לפני
ולא ממש מבינים את האחריות והמורכבות שמתגלים אח"כ כשנמצאים בדבר. .

כשאנחנו (כל הורה) בוחרים להיות הורים אנחנו בוחרים ללוות נשמה, להגן עליה, להדריך אותה ולשפע אהבה בה וסביבה.
אנחנו מאחלים לעצמנו לעשות זאת לעד אבל כל הורה (לא קשור לאומנה או אימוץ) לא יודע כמה זמן באמת יש
לו לחיות עם ילדו. דברים קורים לא בשליטתנו.

זוכרת שיחה אחת עם עוסית שאמרה לי 'יש לי 3 ילדים ביולוגים. יום אחד הם קמים, יום אחד הם מורדים, יום אחד עלול
לקרות להם משהו שלא בשליטתי - ילדים הם האוצר שלנו אבל בכל סוג של הורות - הם רק בהשאלה',

בהחלט הפחד הזה מפרידה יכול לשתק, זו העננה שתמיד מרחפת מעל משפחות אומנה שבחרו בדרך כזו

אבל בפועל רואים את ההתקדמות של הילדים, חווים את כל מגוון הרגשות (המופלא) של ההורות וזה
מחזק בדרך, מרכך את הפחדים וכמובן מעצים.
כשחווים את החיים במשפחה, אין כאן גבורה, עבודת קודש...
יש בישולים, יש אסיפות הורים, יש קניות... ויש אהבה גדולה.

 

[חייכנית2]

לוטוס יקרה

כשכתבת כאן על "ילדים בהשאלה".,נזכרתי בג'ובראן חליל ג'ובראן
בדבריו על הילדים.אכן כל ילד בכל סוג של הורות מופקד אצל ההורים שלו למשמרת,ואיננו נכס שלהם...


יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם
כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר -
שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.
אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,
כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.

 

[לוטוסאור]

מקסים, אוהבת את הטקסט הזה

לפני ההורות הכרתי וזה היה כל כך נכון
עם זאת - אחרי שהפכתי להורה היישום - לא פשוט...
אח... האטצ'מנט, האטצ'מנט...

 

[חייכנית2]

את יודעת,לוטוס

מאדם ממש חכם שמעתי פעם "למד[TEACH] את אשר באת ללמוד". משפט מיוחד,עם סתירה עצמית,אבל מצאתי את עצמי נזכרת בו לא פעם אחת.
בעודך מספרת שאת מתקשה ביישום..את מורה טובה פה בפורום בדיוק לאותו דבר שאת טוענת שאת מתקשה בו...

בעבודה שלי עם הורים אני רואה עד כמה קשה לשחרר ולתת מרחב,כשחלק מזה אצל הורים מאמצים הוא שנות הגעגועים הכל כך ארוכות אצל רובם.
אז כשהוא סופסוף שלנו,להסכין עם זה שהוא בעצם ילך וייעשה יותר ויותר עצמאי ופחות תלוי בנו...זה לא תמיד פשוט.

 

[לוטוסאור]

- בשבילך חייכנית,