החשש מפרידה

[חייכנית2]

תודה רבה

 

[אבי351]

מסכים עם דברייך משתפרת

 

[לוטוסאור]

כל כך מבינה ומזדהה

כל מילה שרשמת מוכרת לי מה'בפנוכו'.
זה הפחד הגדול שלנו, המשפחות שהבית נפתח לגמרי והלב מתרחב ללא גבולות.
עברתי גם כמה פעמים כאלה והחלטתי לקחת את הגלים הללו כחלק מחווית ההורות.
החרדה פן יקרה משהו, כמו שכל אם חרדה כשהילד חוצה כביש כך לנו יש 'בונוס' חרדה
לפרידה.
החיים באומנה מאוד מטלטלים ומלאים בעליות ומורדות, ותודה לאל שוב עליות אח"כ.
אני מקווה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר לבנך ולמשפחתך ושתשארו מאוחדים.
גם אני כמובן חושבת כמו שאחרות ציינו כאן שהאומנה היתה צריכה להיות מתוקצבת בזמן
ושלא ייתכן לטלטל ילד כחבילה.

לפני כשבועיים בני היה עצבני וניסיתי להגיע איתו למה מציק לו באמת,
ואז הוא פתח בדמעות ואמר לי 'נמאס לי שמעבירים אותי'
חשבתי תחילה שהעבירו אותו מקום בכיתה (א'), שאלתי 'איפה מעבירים אותך'
והוא אמר 'נו, שלוקחים אותי לבית הילדים, ומשם אליך וממך שיקחו אותי שוב פעם, כל הזמן מעבירים אותי'
'אתה חושש שיקחו אותך ממני חזרה לבית ילדים?' 'כן' (הכי עצוב בעולם).
'אז תדע שאני איתך לעולמים ולא יקחו אותך'
'בסדר אימא, אז נוכל עכשיו לקנות פיצה?' ועלה חיוך על פניו.

אני יודעת שנכנסתי לאומנה. אני יודעת מה האומנה 'על הנייר'
עם זאת לתפיסתי, כשילד מגיע למשפחה הוא צריך להתאחד איתה ככל ילד אחר (ביולוגי/מאומץ)
ועל המשפחה לתת לו יציבות מלאה לחווית חיים בריאה, בעיקר אחרי כל הטראומות שחווה לרוב ילד כזה.
ואם - - אם יגיע באמת מצב של פרידה - אז נשבור את הראש, נפעיל את כל יכולתנו לטובת הילד מול המערכות בדרך החוקית,
נמצא את הדרך הנכונה ביותר להעביר לילד את המצב ולהתגבר (בפנים הקול שלי אומר 'אין מצב בחיים לא אתגבר על פרידה מבני').
להגיד לילד שהוא זמני זה הדבר הגרוע ביותר לדעתי.
אני יודעת מהמטפלת הרגשית שלנו שמתמחה בליווי משפחות אומנה ואימוץ, שהילד שלי עשה כברת דרך מרשימה,
'הוא התקדם כמו שאולי יש משפחות שאחרי 10 שנים מגיעות למקום הזה ואתם רק 3 שנים יחד'.
אני יודעת שההתקדמות הזו היא בזכות האימוץ שלי את האומנה. אומץ לליבי ואני שלו לעד.

תיתמכי במטפלת הרגשית בהדרכה הורית כמה שיותר,
מקווה שהעוסית שלכם הגיונית.

שולחת לך חיבוק ענק ענק מלא אהבה ותמיכה.
מוזמנת לכתוב בפרטי גם.

א ה ב ה

 

[KallaGLP]

מתנצלת מראש על כך שאולי

השאלה שלי מקשה, אבל מה יקרה אם חלילה (ואני ממש מקווה ומייחלת שלא) בכל זאת כן יקחו? הרי זה עלול לקרות. האם לדעתך להבטיח לילד 'אני איתך לעולמים ולא יקחו אותך' לא עלול במקרה כזה לבעיה גדולה מאוד, כגון אכזבה עוד יותר גדולה וגם פגיעה באמון? האם אין בעיה להבטיח משהו שאת לא בטוחה במאת האחוזים שתוכלי לקיים גם אם מאו מאוד תרצי? שוב, אם העניין רגיש מדי או פוגע בצורה כלשהי, אבין אם לא תעני.

 

[משתפרת]

בדיוק מה שחשבתי

לוטוס, כל ההתנהלות שלך עם בנך מופלאה, וההישגים שלו (שלכם) יעידו. אני מבינה את הצורך לתת לו בטחון, אבל המשפט ש Kalla ציטטה עלול להיות חרב פיפיות אם אי פעם ישתנו התנאים... אני מקווה שאת אומרת את המשפט הזה מתוך ידיעת המצב ומתוך בטחון מוחלט בכך שאכן הילד לא יועבר עוד.

 

[לוטוסאור]

מה באמת יודעות על העתיד ואיך חיות בהווה

יש לי המון מה לכתוב בנושא.
אבל מרגישה שזה לא המקום.
עם זאת - ככל אימא, אני מבטיחה לילד שלי עתיד ורוד
ואני לא יודעת מה יהיה באמת בחיי בני,
אני מבטיחה לו שאגיע בסוף כל יום עבודה הביתה ואני לא 100% בטוחה אם זה עוד יום או יומי האחרון עלי אדמות...
(אגב מאז ההורות אני חוששת יותר על הכביש, חייבת לחזור הביתה בשלום).

אני יודעת, שאעשה את המירב שלי לרווחתו.
אם אני שמה 'זה מול זה' אז לא נראה לי שאם בני יאלץ לעבור ממני
אחרי שגידלתי אותו שאנחנו יחד - תהיה פגיעה גדולה יותר באמון, מאשר
אם אגדל אותו עם מסרים של אי יציבות ואי שייכות. לדעתי על מצע כזה קשה מאוד לגדל משהו מניב.

אני מאמינה שאני מטפחת בבני יסודות וערכים שיתמכו בו בכל תחומי חייו עכשיו ובעתיד.
אני מאמינה שאני עושה את הטוב ביותר עבורו ומטפחת את השורשים שלו שאם
מכל סיבה שהיא תהיה סערה בחייו, שיטפון, רוחות עזות - הוא יהיה יציב דיו ויוכל לגבור כגיבור על כל קושי.

ואני אשתגע אם נאלץ להיפרד בדרך לא טבעית (בתכניתי הפרידה היא שכשהוא יתחתן אגור בדירה הצמודה .
אז כנראה שאשתגע אבל אשאר שלו לעד גם אם משוגעת,

את זה אני יכולה להבטיח ב- 100%.

 

[Otisco 12]

...

גמרת אותי. המקלדת רטובה...

אין לי מושג איך בכלל מרגישים באומנה, אבל היתה תקופה שהגדולה שלי לא הפסיקה לבדוק האם אני איתה לתמיד. לא יודעת מה היה הטריגר אבל זה העסיק אותה מאד. תמיד תמיד עניתי שאני איתה לעד אבל זה לא הניח את דעתה ויום אחד היא פרקה את מה שהציק לה ואמרה "אבל את תמותי בסוף". אישרתי את העובדה הזו, ציינתי שהיא תישאר עם האהובים האחרים שלה, ואמרתי שגם מתי שאני אמות שאני יהיה מאד מאד מאד מאד זקנה אני עדיין ישאר אמא שלה לתמיד. זה הרגיע אותה, וזאת גם האמת.

מאחלת לכם ביחד עוד שנים ארוכות ומלאות בעליות ומורדות ושוב בעליות

 

[אמא של עקתש]

תודה לכולכם על המלים החמות והעידוד

ותודה מיוחדת ללוטסטאר על ההשראה שלך בראית עולם האומנה. בזכות דברייך אני מעיזה לאמר לעצמי ולעו"ס את מה שאני מרגישה. המשיכי בדרכך המופלאה!

 

[Otisco 12]

אומנה

תודה שהעלת את הדברים פה בפורום.

אני תמיד שללתי את האפשרות של אומנה מהפחד הזה בדיוק, אבל דוקא בגלל מה שכתבתן (את ולוטוסאור) זה נותן השראה.
יש לנו שלושה מופלאים, ותמיד רציתי הרבה ילדים. אחרי משא ומתן עם הבן זוג

הסכמנו על ארבע אבל זה היה לפני שידענו שזה הולך להיות מסובך להפוך להיות הורים. היום אני לפעמים מסתכלת עליהם ולא מאמינה שבסוף הצלחתי להפוך לאמא לשלושה ילדים. ועדיין, מבין העייפות היום יומית (הקטנטן הגיע מרוסיה רק לפני כמה חודשים) מתגנב לי מדי פעם הרצון המוקדם ההוא, לפני שידענו שזה הולך להיות כזה מסע. קשה לי להאמין שיהיה אימוץ נוסף, אבל אולי אומנה תוכל להתאים לנו (אני די התייאשתי מהשרות לצערי). מצד שני, אני לא יודעת אם זה טוב למשפחה מאמצת (forever family איך שקראו לזה בסוכנות שאימצנו את הגדולות שלנו) להפוך גם למשפחת אומנה שנמצאת בסוג של חוסר וודאות...

ושאלה שאני מקווה שלא תפריע, האם, כאשר יש מצב שילד חוזר למולידיו, הוא בהכרח לא שומר על קשר הוריו? לפעמים גם עם ילד שוהה תקופת זמן קצרה במשפחת אומנה, אם התקופה חיובית היא יכולה להיות מאד משמעותית בהמשך רצף חייו. סוג של עוגן חיובי... ביתי הגדולה שהתה כשבועיים במשהו שהוגדר כבית אומנה לפני שהגיעה אלינו. היא לא זוכרת כלום כמובן (היתה תינוקת בת כמה שבועות) אבל היא מאד אוהבת להסתכל על התמונות של המטפלות שדאגו לה.

 

[אמא של עקתש]

יש ויש

יש בהחלט מקרים בהם הילד חוזר למשפחתו הבילוגית ונשאר קשר עם משפחת האומנה. ויש מקרים בהם הנתק מוחלט. תלוי גורמים רבים: טובת הילד, ראית המבט של הביולגים ורצון משפחת האומנה.

עפ"י הסטיסטיקה שאני מכירה 70-90% מהילדים לא חוזרים להוריהם הבילוגים. אך לא כולם נשארים במשפחת האומנה.

האומנה לימדה אותי לחיות את הרגע ולא לעסוק בעתיד. לפעמים, כמו בערב שפתחתי את השרשור הזה, העתיד מתגנב למחשבות והווה מעט נדחק לפינה. אבל ברוב הזמן, ההווה חזק ויציב ונוכח והעתיד ארוז בתיבת אוצר וחבוי במרתף. מה שלא רואים-לא כואב. פולניה, כבר אמרתי?!

שבת שלום והמון אהבה לכולנו עם הילדים והמשפחה ובכלל.

 

[לוטוסאור]

את מקסימה, אימא של עקתש

מה שאני רשמתי כרגע במיליוני מילים, קראתי שסיכמת במעט מילים וכל כך מדוייקות.
מה שיש לנו ואולי לעוד הורים שלא אומנים, ואולי לעוד אנשים שאינם הורים...
זה לחיות את מה שיש לנו באופן מלא, כי העתיד לא ידוע.

אני מאחלת לך ימים רבים של שמחה ואהבה של מימוש משפחתיות בריאה לכולכם.

חיבוק ענק.