את מזכירה לי כל כך את עצמי..../images/Emo182.gif
את צודקת, לא חושבים על ההגיון כי מעדיפים את האהבה (?) כי אני,העדפתי את האהבה מאשר עצמי,מאשר להיות אני,מאשר ההגיון והחכמה. אני כל כך מבינה אותך, כל כך יודעת מה את עוברת,אולי יותר ואולי פחות. אני הייתי בטוחה שאין גרוע מהמצב שלי,הייתי מוכנה ללכת ולהתאבד [כבר אמרתי,אובססיביות מטומטמת ..] אני כל כך יכולה ... להגיד לך שאת במצב לא טוב,וחייבת לצאת ממנו. "לא ממש אפשרי" -נכון,זה לא ממש אפשרי.. וכדאי שתתחילי להכניס לך לראש שהקשר הזה ממש לא אפשרי. בהתחלה חשבתי שאת מדברת על מישהו,אח"כ הבנתי שזאת מישהי.. ואני לא יודעת את הסיפור שלך,אבל כנראה שכמה שאנחנו שונות ככה אנחנו גם דומות. "אולי אני לא רוצה לשכוח אותה"-אוקיי,זאת הנקודה. זאת הנקודה שלי. שלא רציתי *באמת* לשכוח אותה. ומכאן הכל התחיל,חברות שלי צעקו בעזריאלי כשהייתי איתן "אנחנו מתגאות שהדר חברה שלנו בשונה מ..." הבטחתי להן שלא אדבר איתה יותר... ,ועשיתי זאת,רק כי הבטחתי להן. אבל נשברתי,לא יכלתי. כי לא באמת רציתי. כי מאוד קיוויתי, קיוויתי כי יש לי והייתה לי תקווה. קיוויתי שיש סיכוי שהיא תהיה [האהבה הזאת] יותר הדדית. שנוכל להיות חברות, קיוויתי שהיא תוכל לתת ולהיות שם בשבילי, קיוויתי ממנה לדברים שהיא לא מסוגלת לתת לי. עד שלא הייתה לי ברירה, עד שהחיים היו צריכים להראות לי אחרת, עד שלמרות שחישבתי שסמים ואלכוהול והכל זה רמז שאני חייבת להפסיק את הכל, עד שהיה נדמה לי לפעמים שאלוהים רוצה שאתנתק ממנה, עד שפשוט רבנו, עד שהיא אמרה לי "את לא מזיזה לי אצבע" וזה הרג אותי,בלב. ומאז ידעתי שאני חייבת לעשות את זה.
את,יש לך כבוד,יש לך יופי,יש לך אופי. אל תהרסי את מה שיש לך, אל תתני לזמן לעבור ובמקום לרפא לפצוע, אל תתני לך להיות במצב יותר גרוע,כי כל יום שעובר זה באמת יותר גרוע. תעשי,כי הכוח בידיים שלך. ורק את יכולה לשנות ולעשות -לך- טוב. אני כאן אם את צריכה אותי,באמת.