כריות בחלב
New member
החיים יפים. האומנם?
אני לא נוטה לשפוך את רגשותיי ככה בד''כ, אבל אני מרגישה שזה מציף אותי.
אני לא יודעת איך אנשים אחרים מרגישים לגבי החיים שלהם, אבל ככה אני רואה את המציאות.
אני מרגישה שהחיים בוגדים בנו, פעם האשמתי את המדינה אבל היום אני מאשימה את הגורל הנחרץ על הצעירים של היום.
היום בלי תואר, תעודה כלשהי או ניסיון- אין לך באמת בשביל מה להתאמץ. כי לא משנה מה תעשה, תשאר באותו מצב.
וספק מאוד אם הייתי ניגשת ללימודים אקדמאים לולא ההורים שלי היו עומדים מאחורי ומסבסדים לי את הכל.
אני עוד ברת מזל עם הורים שיכולים להרשות לעצמם לשלם שכר לימוד העומד על 35 אלף לשנה. ואם לא היו לי כאלה הורים? איפה הייתי היום?
קרוב לוודאי רצה בין עבודה לעבודה, כי לשפר נתונים ולעשות עוד פסיכומטרי אין לי זמן ובטח בסופו של דבר נופלת על עבודה יציבה אבל לא מספקת ובטח לא כזאת שאפשר לחיות ממנה. אני רואה כאלה שאין להם אפשרות לממן לימודים, אבל יש להם יכולת ומוטיבציה שפשוט מתבזבזת כי הם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם ללמוד.
אני מרגישה שכולנו חיים במין בית כלא כזה,
החברה מצפה ממך למשהו מסוים ואם לא תעשה אותו לא משנה באיזה נסיבות - ירימו עליך גבה.
אני רואה את ההורים שלי, הכה מדהימים- הם חיים את חיי העבודה. קרוב ל 12 שעות שהם מבלים את זמנם מול מחשב לעבודה שלא תועיל להם ולא להגשמה העצמית שלהם. אני רואה את התסכול בעיניים שלהם, כשאבא שלי מביא עוד ועוד עבודה הביתה, תוך כידי מהדורת חדשות של 20:00 העיניים הטרוטות שלו עמוק בתוך המחשב והמסמכים. וכל זה בשביל מה?
את זה אני מגדירה בית כלא. הדין שלנו נחרץ, אני באמת לא רואה את הטוב בחיים האלה אם כל מה שאתה סובב סביבו זה עבודה ולגמור את החודש ועל הדרך לנסות לחסוך?
היום נסיעה באוטובוס עולה 6.60 שקלים בתקופת הוריי נסיעה בודדת עלתה 3.50 שקלים בודדים. מיותר להזכיר את שאר הירקות.
אבל באופן כללי, אני לא רואה איך אני מצליחה להתקיים פה. אני עובדת 10 שעות בשביל 250 שקלים. 250 שקלים יעלה לי ג'ינס... זה לא עולה בקנה אחד.
שום דבר פה לא עולה בקנה אחד... אם מחיר של ליטר דלק יתקרב ל 50% תשלום על שעת עבודה שלי.
אני מרגישה נבגדת, אני מרגישה מרומה, רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה החיים קשים, כמה זה קשה לנשום מעל המים. אני חוששת מאוד מהעתיד.
עוד כ 4 שנים אצא לחיים משלי, אעזוב את בית הורי ואז מה? אני מרגישה שאם אני לא אתחתן עם מישהו מבוסס דין הילדים העתידיים שלי נחרץ וכמובן שאולי אוותר להביא יותר מ 2 ילדים. אני רואה את העתיד שחור, בכל מצב. אני רואה את הוריי, דודיי עובדים כל כך קשה וזה מוביל לתסכול ומצב בריאותי לקוי. להם עוד היה מזל , כי בתקופתם אף אחד לא חשב על תואר. שהיום תואר הוא כלי סינון ראשוני למשרות זוטרות.
את כל זה אני מקבילה לחיים במגזר החרדי. ופה אני מאשימה את המדינה.
ילדה בגילי במגזר המקביל, כבר נשואה +3, לא עשתה צבא ואף אחד לא מאשים אותה. החיים שלה נטולי דאגות מיותרות והמון זמן להגשמה עצמית שלה בעוד שאני "ביזבזתי" שנתיים מחיי והראש שלי מפוצץ דאגות על העתיד. זה מכעיס ופה אני מרגישה נבגדת.
ומכאן אני מגיעה למסקנה, החיים פשוט לא יפים.
מצרפת סרטון משעשע שזעזע אותי
http://www.youtube.com/watch?v=A-rEb0KuopI&feature=share
אני לא נוטה לשפוך את רגשותיי ככה בד''כ, אבל אני מרגישה שזה מציף אותי.
אני לא יודעת איך אנשים אחרים מרגישים לגבי החיים שלהם, אבל ככה אני רואה את המציאות.
אני מרגישה שהחיים בוגדים בנו, פעם האשמתי את המדינה אבל היום אני מאשימה את הגורל הנחרץ על הצעירים של היום.
היום בלי תואר, תעודה כלשהי או ניסיון- אין לך באמת בשביל מה להתאמץ. כי לא משנה מה תעשה, תשאר באותו מצב.
וספק מאוד אם הייתי ניגשת ללימודים אקדמאים לולא ההורים שלי היו עומדים מאחורי ומסבסדים לי את הכל.
אני עוד ברת מזל עם הורים שיכולים להרשות לעצמם לשלם שכר לימוד העומד על 35 אלף לשנה. ואם לא היו לי כאלה הורים? איפה הייתי היום?
קרוב לוודאי רצה בין עבודה לעבודה, כי לשפר נתונים ולעשות עוד פסיכומטרי אין לי זמן ובטח בסופו של דבר נופלת על עבודה יציבה אבל לא מספקת ובטח לא כזאת שאפשר לחיות ממנה. אני רואה כאלה שאין להם אפשרות לממן לימודים, אבל יש להם יכולת ומוטיבציה שפשוט מתבזבזת כי הם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם ללמוד.
אני מרגישה שכולנו חיים במין בית כלא כזה,
החברה מצפה ממך למשהו מסוים ואם לא תעשה אותו לא משנה באיזה נסיבות - ירימו עליך גבה.
אני רואה את ההורים שלי, הכה מדהימים- הם חיים את חיי העבודה. קרוב ל 12 שעות שהם מבלים את זמנם מול מחשב לעבודה שלא תועיל להם ולא להגשמה העצמית שלהם. אני רואה את התסכול בעיניים שלהם, כשאבא שלי מביא עוד ועוד עבודה הביתה, תוך כידי מהדורת חדשות של 20:00 העיניים הטרוטות שלו עמוק בתוך המחשב והמסמכים. וכל זה בשביל מה?
את זה אני מגדירה בית כלא. הדין שלנו נחרץ, אני באמת לא רואה את הטוב בחיים האלה אם כל מה שאתה סובב סביבו זה עבודה ולגמור את החודש ועל הדרך לנסות לחסוך?
היום נסיעה באוטובוס עולה 6.60 שקלים בתקופת הוריי נסיעה בודדת עלתה 3.50 שקלים בודדים. מיותר להזכיר את שאר הירקות.
אבל באופן כללי, אני לא רואה איך אני מצליחה להתקיים פה. אני עובדת 10 שעות בשביל 250 שקלים. 250 שקלים יעלה לי ג'ינס... זה לא עולה בקנה אחד.
שום דבר פה לא עולה בקנה אחד... אם מחיר של ליטר דלק יתקרב ל 50% תשלום על שעת עבודה שלי.
אני מרגישה נבגדת, אני מרגישה מרומה, רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה החיים קשים, כמה זה קשה לנשום מעל המים. אני חוששת מאוד מהעתיד.
עוד כ 4 שנים אצא לחיים משלי, אעזוב את בית הורי ואז מה? אני מרגישה שאם אני לא אתחתן עם מישהו מבוסס דין הילדים העתידיים שלי נחרץ וכמובן שאולי אוותר להביא יותר מ 2 ילדים. אני רואה את העתיד שחור, בכל מצב. אני רואה את הוריי, דודיי עובדים כל כך קשה וזה מוביל לתסכול ומצב בריאותי לקוי. להם עוד היה מזל , כי בתקופתם אף אחד לא חשב על תואר. שהיום תואר הוא כלי סינון ראשוני למשרות זוטרות.
את כל זה אני מקבילה לחיים במגזר החרדי. ופה אני מאשימה את המדינה.
ילדה בגילי במגזר המקביל, כבר נשואה +3, לא עשתה צבא ואף אחד לא מאשים אותה. החיים שלה נטולי דאגות מיותרות והמון זמן להגשמה עצמית שלה בעוד שאני "ביזבזתי" שנתיים מחיי והראש שלי מפוצץ דאגות על העתיד. זה מכעיס ופה אני מרגישה נבגדת.
ומכאן אני מגיעה למסקנה, החיים פשוט לא יפים.
מצרפת סרטון משעשע שזעזע אותי
http://www.youtube.com/watch?v=A-rEb0KuopI&feature=share
