אז מה תגיד
לגבי מלחינים קלאסיים מהמאה האחרונה שכן ביצעו את יצירותיהם בעצמם (נניח, פיליפ גלאס או סטיב רייך)? אני מסכים עם העיקרון של מה שאתה אומר, אבל אני חושב שהמאה האחרונה הוכיחה הרבה מאד דברים לגבי הלחנה. בתחום הג'אז, לדוגמא, מאד נהוג לקחת שירים מפורסמים (לרוב כאלה שגם נכתבו באוריינטציה ג'אזית במקור, אבל לא תמיד - גם Yesterday של הביטלס מופיע בריל בוק, לדוגמא) ולבצע אותם תוך שימור של אלמנטים מסוימים ושינוי אחרים. במקרה של הביטלס, לדוגמא, חלק כמעט מוחלט מהתפקידים שלהם נכתב ע"י ג'ורג' מרטין, וזה מעולם לא מנע מאין ספור הרכבים אחרים לקחת את הקטע ולנסות לפרש אותו בצורה אחרת. אני מאמין שהקלטה היא למעשה מעין התבוננות מאד מסוימת על מוזיקה - היא מהווה נסיון לקבע רעיון קומפוזיטורי שמתרחש לאורך זמן, ולהפוך את ההגשמה שלו למשהו מחזורי, כדי שבכל פעם שתאזין להקלטה תקבל את אותו רעיון. בעולם האמיתי, לעומת זאת, זה לא עובד כך - שני ביצועים של אותם נגנים לאותו קטע בדיוק לעולם לא יישמעו זהים לחלוטין, אפילו אם הנגנים מנגנים בדיוק את אותם התווים. כשאגרול ביצעו קטעים של ג'נסיס הם אולי ניגנו בדיוק את אותם התווים שניגנה הלהקה המקורית, אבל הם השתמשו בכלי נגינה אחרים, ושר אותם סולן עם קול אחר, וזה כשלעצמו גרם למוזיקה להישמע שונה לגמרי, ולהביע דברים אחרים לחלוטין - בדיוק כפי שנגינת יצירה למקלדת של באך בפסנתר נשמעת אחרת מהצורה שאליה באך התכוון (בתקופתו הפסנתר לא היה קיים). הביצוע של מיוזיקל בוקס, מצד שני, עושה הכל כדי להישמע זהה לביצוע המקורי של ג'נסיס, אך בסופו של דבר העובדה שבכל זאת מנגנים את המוזיקה נגנים אחרים, והעובדה שמוזיקה בחלל אקוסטי נשמעת מהותית שונה מאשר בהקלטה, גורמות לכך שגם הביצוע של מיוזיקל בוקס מעביר חוויה שונה מזאת של ההקשבה לאלבומים של ג'נסיס או צפיה בהופעות שלהם בווידאו - שלא לדבר על החוויה הפסיכולוגית של לצפות בהופעה. מצב כזה מזכיר לי בהחלט את הביצועים ה'אותנטיים' ליצירות קלאסיות - קיימת אסכולה שלמה במוזיקה שטוענת שיצירות יש לבצע אך ורק כפי שהמלחין שמע אותן, וזה כולל את הכלים המקוריים, ביצוע שעושה הכל כדי להתאים את עצמו לתקופה, וכו'.
