החזרה - קטעים 10-1
החזרה כשהגיע הביתה כבר ירד הערב. כוכבים בודדים התחילו להאיר בקצה השמים. כאילו מתביישים באורם נצנצו וכבו חליפות מול השמש האדומה הפושטת את בגדי העבודה ויורדת לטבול בים בסוף יום עבודה מפרך ולוהט. הכין לעמצו כוס משקה ונעמד מול החלון............... ראה כיצד האנשים חוזרים מעבודם זה בבגדי עבודה מטונפים ומיוזעים..וזו עם סלים מלאים בפירות טריים דומה וחזרה מיזה כבר מקניות מהשוק לקראת שבת... כך עמד, כוס המשקה בידו האחת, סיגריה אחרונה, לפני כניסת השבת, בידו השניה. השבת בפתח, ריחות מהבילים עלו באפו, עת פתח לו בנו הקטן את הדלת וקולה של אשתו נשמע ברקע, מזמזמת כבר זמירות שבת.... זמירות שבת החלו ממלאות כל פינה ,שאיפת עשן אחרונה אל ריאותיו מילאה את החללים הריקים שנותרו.הוא הביט בפני בנו .."כבר כמעט ועברו 7 שנים"...ניסה לסלק מחשבה טורדנית מראשו. אך ללא הועיל, ככה זה עם מחשבות טורדניות. הוא נזכר ביום ההוא בו פגש את רינה, בת קיבוץ נאה, ולה צמה שחורה ארוכה. רינה, אח... לו היית איתי עכשיו. הוא זכר את צחוקה המתגלגל, אותו החיוך שהוא רואה כיום בפני בנו הקטן ירון. עוד שאיפה..ואז ארשת רצינית עטפה אותו..עצב ודמעות בגרון..חושב לעצמו.. אילו ירון היה מכיר את אימו..ילדו שלו..פרי בטן אמו..מלא שמחת חיים אבל..הזכרון עמום... " רינה?" כך שאלתי אותה כשנכנסתי לקיבוץ בפעם הראשונה.."אה..היכן המזכירות?" והיא חייכה ורק כאיל סימנה בידה..בוא אחריי... באותו רגע ידעתי....ידעתי, שהפגישה הזו לא תסתיים בלא כלום. הלכתי אחריה. צמתה השחורה הייתה אסופה בפקעת ומהודקת לראשה בסיכות. הבטתי ברגליה שהיו נתונות בנעלי עבודה גבוהות שרק הוסיפו חן לרגליה הלבנות והארוכות... שקט שרר בינינו בזמן שהראתה לי את הדרך למזכירות. עברנו ליד גן הילדים. כל ילדי הגן עצרו ממשחקם והביטו בי, הזר שהגיע לקיבוץ. הגענו למזכירות, ורינה הביטה בי, עיניה שואלות אם ללכת לדרכה, או להישאר איתי... תישארי איתי, ביקשתי, עוד רגע אחד. היא חייכה, חושפת טור שיניים לבנות. מצטערת, יש לי תורנות מטבח עכשיו, היא החלה ללכת ואז אמרה, אולי תוכל לבוא ולסייע לנו, כל זוג ידיים עובדות יתקבל בברכה. הייתי מאושר, וידעתי שהיא תהיה שלי. "רק אסיים את העניין שיש לי להסדיר ואגיע, רק תאמרי לי באיזה כוון המטבח?" קראתי לעברה והיא כבר פסעה במורד השביל בצעדים מהירים. לאחר חצי שעה מצאתי את עצמי עומד בפתח המטבח ושואל "איפה אוכל למצוא את רינה?" את אחת החברות כשיצאה מהמטבח ובידה מגש מלא פרוסות לחם טרי שהפיצו ריח מגרה ומעורר תאבון. "שם, מימין.." הצביעה החברה. נכנסתי בצעדים מהוססים והנה זיהיתי את רינה שעמדה ליד סיר נירוסטה ענק, חגורה בסינר פרחוני ושביס בצבע תכלת לראשה שהסתיר את צמתה הקלועה, בידה כף עץ ענקית, כמוה לא ראיתי, בוחשת בסיר ומפזמת משהו שהיה קשה לי לשמוע, בגלל ההמולה שהייתה מסביב. בצעדים מהוססים התקרבתי, מבטנו נפגשו.
החזרה כשהגיע הביתה כבר ירד הערב. כוכבים בודדים התחילו להאיר בקצה השמים. כאילו מתביישים באורם נצנצו וכבו חליפות מול השמש האדומה הפושטת את בגדי העבודה ויורדת לטבול בים בסוף יום עבודה מפרך ולוהט. הכין לעמצו כוס משקה ונעמד מול החלון............... ראה כיצד האנשים חוזרים מעבודם זה בבגדי עבודה מטונפים ומיוזעים..וזו עם סלים מלאים בפירות טריים דומה וחזרה מיזה כבר מקניות מהשוק לקראת שבת... כך עמד, כוס המשקה בידו האחת, סיגריה אחרונה, לפני כניסת השבת, בידו השניה. השבת בפתח, ריחות מהבילים עלו באפו, עת פתח לו בנו הקטן את הדלת וקולה של אשתו נשמע ברקע, מזמזמת כבר זמירות שבת.... זמירות שבת החלו ממלאות כל פינה ,שאיפת עשן אחרונה אל ריאותיו מילאה את החללים הריקים שנותרו.הוא הביט בפני בנו .."כבר כמעט ועברו 7 שנים"...ניסה לסלק מחשבה טורדנית מראשו. אך ללא הועיל, ככה זה עם מחשבות טורדניות. הוא נזכר ביום ההוא בו פגש את רינה, בת קיבוץ נאה, ולה צמה שחורה ארוכה. רינה, אח... לו היית איתי עכשיו. הוא זכר את צחוקה המתגלגל, אותו החיוך שהוא רואה כיום בפני בנו הקטן ירון. עוד שאיפה..ואז ארשת רצינית עטפה אותו..עצב ודמעות בגרון..חושב לעצמו.. אילו ירון היה מכיר את אימו..ילדו שלו..פרי בטן אמו..מלא שמחת חיים אבל..הזכרון עמום... " רינה?" כך שאלתי אותה כשנכנסתי לקיבוץ בפעם הראשונה.."אה..היכן המזכירות?" והיא חייכה ורק כאיל סימנה בידה..בוא אחריי... באותו רגע ידעתי....ידעתי, שהפגישה הזו לא תסתיים בלא כלום. הלכתי אחריה. צמתה השחורה הייתה אסופה בפקעת ומהודקת לראשה בסיכות. הבטתי ברגליה שהיו נתונות בנעלי עבודה גבוהות שרק הוסיפו חן לרגליה הלבנות והארוכות... שקט שרר בינינו בזמן שהראתה לי את הדרך למזכירות. עברנו ליד גן הילדים. כל ילדי הגן עצרו ממשחקם והביטו בי, הזר שהגיע לקיבוץ. הגענו למזכירות, ורינה הביטה בי, עיניה שואלות אם ללכת לדרכה, או להישאר איתי... תישארי איתי, ביקשתי, עוד רגע אחד. היא חייכה, חושפת טור שיניים לבנות. מצטערת, יש לי תורנות מטבח עכשיו, היא החלה ללכת ואז אמרה, אולי תוכל לבוא ולסייע לנו, כל זוג ידיים עובדות יתקבל בברכה. הייתי מאושר, וידעתי שהיא תהיה שלי. "רק אסיים את העניין שיש לי להסדיר ואגיע, רק תאמרי לי באיזה כוון המטבח?" קראתי לעברה והיא כבר פסעה במורד השביל בצעדים מהירים. לאחר חצי שעה מצאתי את עצמי עומד בפתח המטבח ושואל "איפה אוכל למצוא את רינה?" את אחת החברות כשיצאה מהמטבח ובידה מגש מלא פרוסות לחם טרי שהפיצו ריח מגרה ומעורר תאבון. "שם, מימין.." הצביעה החברה. נכנסתי בצעדים מהוססים והנה זיהיתי את רינה שעמדה ליד סיר נירוסטה ענק, חגורה בסינר פרחוני ושביס בצבע תכלת לראשה שהסתיר את צמתה הקלועה, בידה כף עץ ענקית, כמוה לא ראיתי, בוחשת בסיר ומפזמת משהו שהיה קשה לי לשמוע, בגלל ההמולה שהייתה מסביב. בצעדים מהוססים התקרבתי, מבטנו נפגשו.