לפי הגיון זה - יבוטלו דיני המכרזים
אין הבדל בין הסיטואציות. תמיד השלטון עושה משהו שהוא לטובת "עצמו" (קרי, מרבית הציבור; מה שנקרא הסדר הציבורי). בדרך הילוכו של השלטון, פרט זה או אחר מרגיש עצמו נפגע. ואז הוא מביא את זה לאיזון משפטי על פי המשפט המנהלי. נכון שהגיוני שמתחם הסבירות כאן הוא רחב, אבל עם כל הכבוד לשיקול הדעת המנהלי, יש בעניין זה הגבלות מפורשות מטעם המחוקק. בכל מוסד הרהביליטציה ברור שה"חברה" (במובן הצר, של הסדר הציבורי) עלולה להיפגע. אבל תקנת השבים היא גם אינטרס ציבורי חשוב. כך האינטרסים של הפרט הם לעולם חלק מהמכלול של הסדר הציבורי התקין. גם כשהשלטון מסדיר פתיחת מסעדות ברחוב מסוים ומסרב להעניק רשיון עסק, הוא מבצע פעולה שהיא "לצרכיו של השלטון" (שמירה על אורח החיים שהוא מבקש להשיג; הכפפת חופש העיסוק לצורכי הכלל) -- הוא ממלא מדיניות שהוכתבה על ידי הבוחר, למשל, והוא משרת את הציבור במובן הכי בסיסי. זה "לצרכיו" (לצורכי נציגי הציבור ולצורכי הציבור) לקבוע מה יקרה באותו רחוב; זו מדיניות הדרושה לו להשיג את המטרות שייעד לו. ודאי לא היית חושב שהעירייה מבינה הכי טוב מה טוב למרקם החיים בעיר מבחינת האיזון בין חופש העיסוק והצורך לתכנן את מרכזי הערים. גם כאן: זו פעולה לצורכי הצבא, כדי שיוכל לעמוד במטרות שהציב לעצמו. אבל ממתי הצבא הוא בן-חורין לאזן ללא גבול בין מטרותיו הצרות (נצחון במלחמה) לבין זכויות הפרט שבהן הוא פוגע? ככל שיש זכות לשרת בצה"ל (ורואים את השירות כזכות בצד החובה לשרת), הרי שאין לתת לשלטון לפגוע בה בשל שיקולי הסדר הציבורי המיידיים (תפקוד מיטבי של הצבא), תוך פגיעה לטווח ארוך בתקנת השבים.
