מילים כדי לומר זאת
New member
החברה האנושית
שלום לכולם... אני חדשה כאן כך שלא הספקתי להעמיק בכל הכתוב בפורום, אני מתנצלת אם מישהו העלה סוגיה זו כבר לפניי, מה שייתכן מאוד, אך בכל זאת אני מבקשת לפרוק מעל ליבי נושא שמכאיב לי מאוד בתור אחת מהמין האנושי- שנים רבות די מידרתי את עצמי מהחברה-הסתגרתי בתוך עצמי (דכאונות, מחלות), ניתקתי כל קשר שהוא עם חברים ומערכות זוגיות. לפני כחצי שנה החלטתי והיו לי מספיק כוחות נפש בכדי להתחבר לעולם. התחלתי לעבוד בבית קפה, אשר שיקף ומשקף עבורי, אומנם בקטן אך בכל זאת תמונה די מדויקת, של החיים עצמם, בעיקר בפן החברתי-יצירת קשרים מקצועיים/חברתיים, דיבור, להיות חלק מ.. , וגם את מה שמתחת לכל המעטה של קשרים-התככנות, הקנאה, הרכילויות, הצביעות, הזיוף, ניסיון להכשיל, עבודה לא טובה, הקטנת ראש, חלוקה לקבוצות, כשיש "השתלטות" והתעצמות קבוצה מסוימת על פני קבוצה אחרת (שדווקא הקבוצה ה"נחותה" הם החבר'ה מהחומר הטוב ביותר שמסיבות מסוימות הקבוצה "החזקה" מתנכלת להם) וכו'... מדובר בחבר'ה בגילאים של 17-24. קשת רחבה של אנשים מרקעים, מצב כלכלי, תחומי עניין -שונים. לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתוסכלת ממצב זה. אני ותיקה שם וגם בעמדת כוח מסוימת. יש לי במקום מעט חברי אמת קרובים אבל הרבה "חברים". אני מוצאת את עצמי לאחרונה יותר ויותר חסרת אונים כנגד אלו הרכלנים, המגעילים, הצבועים. ואיני יודעת מה לעשות עם כך. אני בן אדם מאוד רגיש, חסר בטחון שרוב עולמו והערכתו העצמית נובע אך ורק מאישורים חיצוניים. יש לי קשר עם שתי הקבוצות, שזה עוזר במקומות של גישור והבנה הדדית אך מקשה את חיי כשהאשמות, העצבים, הכעסים מופנים אלי משני הצדדים, שבליבי מטרה אחת, באמת-שיהיה לכולם טוב במקום העבודה, שנעבוד ביחד ושהמקום יצליח, אך כמעט אף אחד לא מבין אותי ואת כוונותי. הלא יתכן עולם בו אנשים יבינו שיש מקום לכולם, להצלחה ולאהבה ולטוב לב, להערכה, לשמחה עבור האחר, לאמיתיות? נכנסתי לתוך עולם ולפתע הבנתי שיש כל כך הרבה התנהגויות, ערכים, דיבורים, מחשבות, עשייה, שפועלים בניגוד לטבע הטוב של האדם. איני נכנסת לסיבות ולמניעים האישיים של כל אדם להתנהג כך, כי משהו בבסיס חייב להיות, אך במבט רחב על החברה שלנו-זה מה שמשתקף. אנשים נוטים להיות מאוד אגואיסטים, מאוד חושבים על עצמם ועל קידומם העצמי וחושבים שזה צריך לבוא על חשבון האחר, אנשים מתעצמים ומתחזקים מהשפלה ופגיעה ו"הנמכה" של אחרים, אנשים מקנאים, משקרים, מחפפים, צבועים... אני יודעת טוב מאוד שיש אנשים שונים לחלוטין בעולם הזה. אנשים בעלי ערכים, אמונות, אהבת אדם, שבאמת אכפת להם ובאמת נותנים מעצמם לזולת, שהולכים בדרך הישר ולא בדרכים עקלקלות, אך קולם חלוש. אני מאוד מפחדת. מפחדת שכך הדברים לאמיתה בכל מקום. וכשאני מדברת עם מישהו קרוב על כך, כשהוא רואה אותי בתסכולי, תמיד תמיד אומרים לי- אבל ככה אלו החיים... ככה זה... אני לא רוצה לוותר על להיות חלק מהחברה האנושית, אבל לא רואה את עצמי מסוגלת לחיות בהשלמה ובשקט נפשי עם כל זה. אני לוקחת את הדברים בצורה מאוד קשה, כי אכפת לי, עד כדי כך שאני חושבת לעזוב את המקום, אך יודעת שזה יהיה כך בכל מקום אחר... למה? למה זה צריך להיות כך? ואיך.. איך אפשר לשנות...? או לפחות... איך אפשר להתמודד עם זה? מצטערת מאוד על אריכות דבריי... בלהט הרגשות הדברים קצת נסחפו.. תודה רבה לכל הקוראים ובכלל לכל הנמצאים, שתהיה זו שבת שלום ומבורכת לכולם! ושיהיה טוב..
שלום לכולם... אני חדשה כאן כך שלא הספקתי להעמיק בכל הכתוב בפורום, אני מתנצלת אם מישהו העלה סוגיה זו כבר לפניי, מה שייתכן מאוד, אך בכל זאת אני מבקשת לפרוק מעל ליבי נושא שמכאיב לי מאוד בתור אחת מהמין האנושי- שנים רבות די מידרתי את עצמי מהחברה-הסתגרתי בתוך עצמי (דכאונות, מחלות), ניתקתי כל קשר שהוא עם חברים ומערכות זוגיות. לפני כחצי שנה החלטתי והיו לי מספיק כוחות נפש בכדי להתחבר לעולם. התחלתי לעבוד בבית קפה, אשר שיקף ומשקף עבורי, אומנם בקטן אך בכל זאת תמונה די מדויקת, של החיים עצמם, בעיקר בפן החברתי-יצירת קשרים מקצועיים/חברתיים, דיבור, להיות חלק מ.. , וגם את מה שמתחת לכל המעטה של קשרים-התככנות, הקנאה, הרכילויות, הצביעות, הזיוף, ניסיון להכשיל, עבודה לא טובה, הקטנת ראש, חלוקה לקבוצות, כשיש "השתלטות" והתעצמות קבוצה מסוימת על פני קבוצה אחרת (שדווקא הקבוצה ה"נחותה" הם החבר'ה מהחומר הטוב ביותר שמסיבות מסוימות הקבוצה "החזקה" מתנכלת להם) וכו'... מדובר בחבר'ה בגילאים של 17-24. קשת רחבה של אנשים מרקעים, מצב כלכלי, תחומי עניין -שונים. לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתוסכלת ממצב זה. אני ותיקה שם וגם בעמדת כוח מסוימת. יש לי במקום מעט חברי אמת קרובים אבל הרבה "חברים". אני מוצאת את עצמי לאחרונה יותר ויותר חסרת אונים כנגד אלו הרכלנים, המגעילים, הצבועים. ואיני יודעת מה לעשות עם כך. אני בן אדם מאוד רגיש, חסר בטחון שרוב עולמו והערכתו העצמית נובע אך ורק מאישורים חיצוניים. יש לי קשר עם שתי הקבוצות, שזה עוזר במקומות של גישור והבנה הדדית אך מקשה את חיי כשהאשמות, העצבים, הכעסים מופנים אלי משני הצדדים, שבליבי מטרה אחת, באמת-שיהיה לכולם טוב במקום העבודה, שנעבוד ביחד ושהמקום יצליח, אך כמעט אף אחד לא מבין אותי ואת כוונותי. הלא יתכן עולם בו אנשים יבינו שיש מקום לכולם, להצלחה ולאהבה ולטוב לב, להערכה, לשמחה עבור האחר, לאמיתיות? נכנסתי לתוך עולם ולפתע הבנתי שיש כל כך הרבה התנהגויות, ערכים, דיבורים, מחשבות, עשייה, שפועלים בניגוד לטבע הטוב של האדם. איני נכנסת לסיבות ולמניעים האישיים של כל אדם להתנהג כך, כי משהו בבסיס חייב להיות, אך במבט רחב על החברה שלנו-זה מה שמשתקף. אנשים נוטים להיות מאוד אגואיסטים, מאוד חושבים על עצמם ועל קידומם העצמי וחושבים שזה צריך לבוא על חשבון האחר, אנשים מתעצמים ומתחזקים מהשפלה ופגיעה ו"הנמכה" של אחרים, אנשים מקנאים, משקרים, מחפפים, צבועים... אני יודעת טוב מאוד שיש אנשים שונים לחלוטין בעולם הזה. אנשים בעלי ערכים, אמונות, אהבת אדם, שבאמת אכפת להם ובאמת נותנים מעצמם לזולת, שהולכים בדרך הישר ולא בדרכים עקלקלות, אך קולם חלוש. אני מאוד מפחדת. מפחדת שכך הדברים לאמיתה בכל מקום. וכשאני מדברת עם מישהו קרוב על כך, כשהוא רואה אותי בתסכולי, תמיד תמיד אומרים לי- אבל ככה אלו החיים... ככה זה... אני לא רוצה לוותר על להיות חלק מהחברה האנושית, אבל לא רואה את עצמי מסוגלת לחיות בהשלמה ובשקט נפשי עם כל זה. אני לוקחת את הדברים בצורה מאוד קשה, כי אכפת לי, עד כדי כך שאני חושבת לעזוב את המקום, אך יודעת שזה יהיה כך בכל מקום אחר... למה? למה זה צריך להיות כך? ואיך.. איך אפשר לשנות...? או לפחות... איך אפשר להתמודד עם זה? מצטערת מאוד על אריכות דבריי... בלהט הרגשות הדברים קצת נסחפו.. תודה רבה לכל הקוראים ובכלל לכל הנמצאים, שתהיה זו שבת שלום ומבורכת לכולם! ושיהיה טוב..