"הזר"/ אלבר קאמי

Rivendell

New member
"הזר"/ אלבר קאמי

הוצאת "עם עובד" 144 עמודים. יש
ספויילרים
עלילתיים – אם כי בעיני זה לא מאוד מהותי, כיוון שעיקר הספר הוא לא בעלילה. "היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע". מרסו הוא פקיד צעיר מאלג'יר. כשאמו מתה בבית הזקנים הוא נוסע לקבור אותה. בשובו הוא מתיידד עם עבריין ועם שכן ערירי, ואף מוצא בת זוג. יום אחד, בטיול לחוף הים, מרסו יורה בערבי שמאיים על אחד מחבריו. הוא נשפט ונשלח לכלא, ולאחר שערעוריו נדחים הוא מחכה להוצאתו להורג. הספר כתוב בגוף ראשון, בשפה פשוטה ובהירה מאוד. לאורך הספר כולו, גם התיאורים נשארים תמיד פשוטים מאוד, בלי התייחסויות לרמת הרגש, אלא רק פירוט האירועים כפי שהיו. בכל הספר מופיעות למעשה רק שתי התייחסויות לרגש – האחת בבית המשפט, כשמרסו מרגיש פתאום "צורך לבכות" (וגם שם הדבר מופיע כצורך גופני – לא נפשי. מרסו אינו עצוב, אלא דומע), ובפעם השנייה במפגש עם הכומר בתאו, שם מרסו פתאום מאבד את קור רוחו, מה שגורם לקורא לשאול את עצמו באיזה עצב חשוף פגע הכומר. כבר במשפט הפתיחה ברור שמשהו לא תקין אצל מרסו, והתחושה רק מתחדדת ככל שממשיכים לקרוא. הספר, כמו שאני הבנתי אותו, עוסק בערכים ואובדנם, בחברה המתקדמת שגורמת לאדם "לאבד את עצמו", את ערכיו וכתוצאה גם את רגשותיו. קאמי נחשב, בגלל ספר זה ו"המיתוס של סיזיפוס" לאחד מנושאי הדגל של המרד האקזיסטנציאליסטי. ושוב, בשלב זה היה לי צורך לקרוא יותר על האקזיסטנציאליזם (למרות שאני מכירה את יסודותיו) והרגשתי שאני מפספסת משהו בזה שאין לי הבנה מעמיקה יותר שלו. דגש נוסף ביצירה הוא על האבסורד, ועל זה לא ארחיב, בעיקר כי אילנה המרמן באחרית הדבר שלה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני
החוזק של הספר לטעמי הוא בדלותו. דלות הנפש שמשתקפת בדלות השפה והתיאורים. לקורא נדמה שמרסו פשוט לא מרגיש כלום, ואווירת הספר רק מחזקת את תחושת האי נוחות של הקורא. מבחינה זו הוא הזכיר לי קצת את הספרים של אגוטה קריסטוף, שגם בהם יש מין תיאור יבש של אירועים, מחרידים ככל שיהיו, בלי לערב לעולם את רמת הרגש ותוך יצירת ניכור של המספר מהעלילה. הספר עצמו קריא וחזק, אבל אני הייתי זקוקה אחר כך לאחרית הדבר, ולמקורות נוספים באינטרנט כדי להבין יותר טוב את הסאב-טקסטים. אני מצרפת כמה לינקים. ספר כבד אבל טוב, דורש הרבה ריכוז. מומלץ לחובבי פילוסופיות למיניהן
חמישה כוכבים בסולם ריוונדל מאמר של אילנה המרמן משהו על אקזיסטנציאליזם (ממש נגיעה קטנטונת בשפה והאקזיסטנציאליזם)
 

Mנטה

New member
ניכור, זה שם המשחק

רק אני חייבת להגיד שאני גמרתי את "הזר" בזמן מאוד קצר, לא יכולתי להפסיק וגם לא היה צורך, זה ספר קצרצר (נובלה, לא ?) ומאוד מאוד קולח. כל ספר אחר מסוגו היה מן הסתם גם מצליל אבל אולי מה שאת קראת "כבד" זה בעצם "לא מצליל" ולמה ? כי אי אפשר להזדהות עם מרסו. קוראים את זה מתוך ריחוק, הקורא מרגיש תמה, מרוחק, שיפוטי לגבי מרסו אבל נלכד בלוגיקה הפנימית שלו. באקזיסטנציאליזם כמו באקזיסטנציאליזם (תודה ביל גייטס על הקופי+פייסט), עיקר הענין הוא הניכור. ניכור האדם לעצמו (אריך פרום), ניכור האדם מהסובב אותו, אפילו מהחפצים (סארטר, הבחילה) וניכור חברתי (כו-לם). כשקוראים את "הזר" נדמה באיזשהו אופן שמרוב ניכור, מדובר בצל של בן אדם ולא בבן אדם אמיתי, מלא, בעל רגשות, מחשבות וכולי, אלא חצי בן אדם. כזה שאין לו רגשות כלל. שמשהו בהתפתחות הרגשית שלו דפוק לאללה. שאולי הוא בכלל מפגר או בעצם אחד כזה שיושב כבר שלושים שנה על תרופות פסיכיאטריות וכל האישיות שלו נמחקה לגמרי. אבל לא, בשביל האקזיסטנציאליסטים, כולנו כאלו וכולנו צריכים להתעורר, והחברה המודרנית לא ממש מאפשרת לנו. מה עושים ? מחפשים משמעות (ויקטור פרנקל). ספר מצוין !
 

srulik24

New member
Mנטה מאוד אהבתי את ...

הביטוי "צל של בן אדם". זאת בדיוק ההרגשה שאני קיבלתי כשקראתי את "הזר". אלבר קאמי לא נותן לקורא אפילו צ'אנס קטן להזדהות עם הדמות הזאת (אם בכלל ניתן להגיד שזאת דמות ולא איזה קליפה ריקה). ספר בהחלט מצויין.
 

Rivendell

New member
אמרתי שלדעתי זה מעבר לזה

הניכור של הקורא נובע מהניכור של הדמות הראשית - של המספר, מהסיפור שלו. מרסו מספר את הדברים מתוך ריחוק, מה שגורם לריחוק גם אצל הקורא. מה שבאמת היה חסר לי בספר ומאפיין מאוד מאוד את האקזיסטנציאליזם הוא העניין של המשמעות והבחירה. זה מוזכר בסוף, בדפים האחרונים, אבל זה היה חסר לי גם קודם לכן, וחבל שזה לא הוזכר יותר בבירור.
 

Mנטה

New member
עוד בענין הניכור ופנטזיה

לפעמים יש דמויות בספרי פנטזיה, שכמו בכל מיתוס רציני, עולות על הקטע הפסיכולוגי העמוק. בשביל דמויות כמו מרסו, המציאו את הזומבים, או את אלו שגנבו להם את הנשמה, עשו דיל עם השטן, או סתם מישהו השתלט עליהם והם מתפקדים כקליפה. מה דעתכם?
 

ורדה ש

New member
אולי גם אני "זרה"

אני דוקא כן הזהיתי עם מרסו - בהרגשה הזו שהניכור הוא גם הניכור שהחברה ה"נורמלית" מתנכרת לאדם. החברה מתנכרת לרגשותיו ושופטת את תגובותיו החיצוניות. הרי זה לא באמת שלא איכפת למרסו שאמא שלו מתה, זה לא שהוא הולך לים לבלות כי לא מזיז לו שאמא מתה. הוא פשוט לא יודע איך לתעל את האבל שלו לשפה של התנהגות שנמצאת בקונצנזוס של החברה ומכיוון שהוא לא מתנהג כמו שהנורמות קובעות - הוא נמצא אשם ברצח.
 

ורדה ש

New member
אולי גם אני "זרה"

אני דוקא כן הזהיתי עם מרסו - בהרגשה הזו שהניכור הוא גם הניכור שהחברה ה"נורמלית" מתנכרת לאדם. החברה מתנכרת לרגשותיו ושופטת את תגובותיו החיצוניות. הרי זה לא באמת שלא איכפת למרסו שאמא שלו מתה, זה לא שהוא הולך לים לבלות כי לא מזיז לו שאמא מתה. הוא פשוט לא יודע איך לתעל את האבל שלו לשפה של התנהגות שנמצאת בקונצנזוס של החברה ומכיוון שהוא לא מתנהג כמו שהנורמות קובעות - הוא נמצא אשם ברצח.
 

Mנטה

New member
מסכימה, וזה מה שכל כך יפה אצל קאמי

שהוא הצליח להראות רבדים שונים של ניכור, גם בין אדם לעצמו, גם חברתי וגם בין היחיד לחברה. (אם מישהו שאל פעם אם יש קריטריונים לספרות מופת, שיכניס את המשפט לעיל לטבלה )
 

Arana

Well-known member
מנהל
ב"הכלה המשחררת"

א"ב יהושע מציין סיפור קצר, אחד הסיפורים שהסטודנטית הערבייה מתרגמת עבור המרצה שלה, ש"מתכתב" עם "הזר" (אולי זה לא סיפור שהיה קיים קודם אלא נכתב ע"י יהושע עצמו - לא זוכרת) - אם ב"הזר" צעיר צרפתי הרג ערבי, הרי שבסיפור השני צעיר אלג'יראי הורג זוג צרפתי ללא סיבה (אך למעשה כנקמה על "הזר"). וגם הסיפור השני נפתח במוות - הפעם המוות של האב, ולא האם, כי "אצל הערבים האב חשוב יותר", כפי שמסבירה הסטודנטית.
 

arandiera

New member
במקום אחרית דבר

לקרוא את המיתוס של סיזיפוס. (גם כן של קאמי) בעוונותי לא קראתי את כולו אלא רק חלקים נבחרים. בכל אופן מספיק כדי להבחין שהמסה מקבילה לספר, מסבירה ומפרשת אותו ומעמיקה ומחדשת בתחום המחשבה האקזיסטנציאליסטית. -אכן ספר נפלא.
 

sisyphus

New member
אכתוב בהמשך...

מה דעתי, כי צריך לסדר את המשפטים אחרת לא תבינו דבר מהמגילה הארוכה. הכינוי שלי בא משם - המיתוס של סיזיפוס. וה'זר' הוא זה שהפגיש אותי לראשונה עם קאמי, ואחד האהובים עליי ביותר...
 

passiflora

New member
לא מזמן חזרתי וקראתי את הספר

בפעם הראשונה לקח לי המון זמן, הפעם הוא זרם, בלי שום אפשרות להפסיק את הקריאה. נכון הוא כבד, אבל כל שורה מעוררת מחשבה, לא יודעת אם דלות היא מילה מתאימה, בגלל הקונוטציות השליליות שהיא מעוררת לפחות אצלי, מינימליזם היא מילה מתאימה יותר לפחות מבחינתי. ואכן הספר מעורר תחושות של אי נוחות ואיתן שאלות רבות, דווקא בשל התאורים היבשים, הניכור של הדמות המרכזית וחוסר הרצון או היכולת שלה לשתף פעולה עם ה'נורמל', והמקובל. היכולת שלנו ללמוד על ערכים חברתיים דרך המבט על היוצא מן הכלל מעניק נקודת מבט ייחודית ולא ספק מרתקת. מומלץ...
 
למעלה