הזמנה לכולכם

  • פותח הנושא t@gel
  • פורסם בתאריך

t@gel

New member
הזמנה לכולכם

יום שישי בערב... מרבית חברינו יוצאים הערב לבלות ולחגוג, חלקינו נשארים כאן לבד מול המחשב, כאשר החברה היחידה שלנו היא הפחד להשאר לבד, תחושת האין אונים והבדידות האיומה. יש באפשרותינו לשנות את פני הדברים. אני מזמינה אתכם לבוא לצאט של תפוז לחדר הנקרא: עזרה נפשית נוכל לדבר על כל דבר העולה בראש לא חייבים להיות לבד... :cool: אוהבת המון...אני
 

אביטל23

New member
תגלי....

לא תאמיני אולי, אבל בכיתי כשקראתי את ההודעה, ביטאת את כול מה שהיה לי עצור בפנים, עוד יום שישי, ושוב אני לבדדדדדדדדדד מול המחשב. אז חשבתי באמת לפנות לצט של תפוז, ואולי לדבר עם מישהו, והיו שם אנשים אבל כנראה נגזר עלי להיות לבד, למה ציפיתי שמישהו יתייחס אלי, למה?????????? למה בכלל נכנסתי לצט הזה לא יודעת אז אם עד אותו הרגע הרגשתי לבד, אני ממש לא רוצה לתאר לך מה קורה לי עכשיו, אני לא רוצה להיות בכלל
 
אביטלוש נשמה מדהימה...הצאט דפוק....

ולצערינו אין כל כך מה לעשות בקשר לזה.........!!!!!!!!אתה רואה שיש בחדר אנשים....אבל בקושי רואה את מה שהם כותבים....עם בכלל.... לכתוב... יכול לצאת המיץ עד שרואים כל התרחשות!!!!הצאט דפוק, שלא יהיה לך ספק בכלל!!!!!!!!!!!! חוץ מזה תדעי שאני פה!!!!......אם יש לך איי סי.......ובא לך לכתוב את המספר....אדבר איתך שם!!!!!!!!!!חוץ מזה......שאני כל כמה דקות בודקת אצלינו בפורום.......כך שתכתבי מה שבא לך ואני אקרא הכל!!!!!!!!!!מבטיחה!!!!!!!כך שאת לא לבד!!!!!!!ולעולם לא תיהיה!!!!!!!!!! אוהבת עד השמיים ויותר.......ומוסרת מליין חיבוקים........רק תתפסי אותם!!!!!! שלך תמיד!!!!!!!!!ובמיוחד עכשיו!!!!!!!!!
 

אביטל23

New member
מה עושים עם כול העצב הזה , הצילוווו

כול העצב הזה שטמון בי, כול פעם שאני רואה את ההודעה הזו של תגלי, ושוב נזכרת שיום שישי, ואני לבד, מול המחשב. ואני כול כך רוצה להיות שם עם האנשים שיוצאים לבלות, ורוקדים ומשתוללים. כרגיל בהכול אשם השומן, נו, ותגידו לי שאין להאשים. אבל כן, בגללו תמיד דחיתי את כול החברות שלי, דחיתי את כולם ולא רציתי לצאת אף פעם לשום מקום. אז הן התמידו תקופה והציקו לי שאני אבוא, ואני בתירוצים שלי, לא, לא בא לי, לא, אני לא מרגישה טוב, טונות שלמים של תירוצים, כי מה אני אלבש, יצור חסר צורה. והיום, כול כך הרבה זמן עבר מאז, אבל החברות שלי הרימו ידיים, יודעות שאביטל לא יוצאת לבלות, אז כבר לא מזמינים, כבר יש להם חברות אחרות, אני נמחקתי מהלקסיקון. ואני כבר לא שמנה, אני רוצה לזעוק לעולם שאני כן רוצה לצאת ולבלות, ואני פה לבד, יושבת מול המחשב ונחנקת מהדמעות. אבל עכשיו אני לבד, כמו תמיד, עם מועקה נוראית בחזה, לחץ עצום, לא רוצה להיות לבד בבית , לא רוצההההההההההההההההההההההההההההההההההה ואין מי שיושיע אותי מהבדידות הזו, אני לבד במערכת, נלחמת, לא ברור לי נגד מי. ועוד יום שישי יעבור, המועקה גם היא תעבור, עד ליום שישי הבא, שהכול חוזר כמו בבומרנג נוראי , אכזרי כמו שאף אחד לא יכול לתאר לעצמו. כול החברות שלי עם החבר/בעל. וכול כך בודד לי, אף אחד לא יודע. כמה נורא להיות ככה לבד, בלי חבר, בלי מישהו שיבין שיתמוך, שיתן חיבוק אוהב. פעם הייתי מתפשרת, פעם הייתי שמנה, אז הייתי מקבלת כול אחד. אבל היום, אני רוצה חבר שיהיה לטעמי, עבדתי קשה כדי להוריד 35 ק``ג, כי מה לעשות, היום לא מסתכלים בך, היום האריזה קובעת, ואני עדיין נלחמת בקילוגרמים האחרונים, שממאנים לעזוב אותי, אולי מתישהוא כן יהיה לי חבר, מישהו שבאמת ידאג לי ויאהב אותי, אולי גם לי זה יקרה, בת 23 שמגיל 18 אין לה חבר רציני, מה יגידו? בטח משהו לא בסדר בה. אבל כמו שאמרתי, בכול אשם השומן, שיצר חוצץ ביני לבין העולם החיצון, ועכשיו שרוב רובו של השומן נטש אותי, הוא השאיר לי מתנה, את החוצץ, ואני פה לבד, וכול כך עצוב לי. לא מכוערת, כבר לא שמנה כמו פעם, משתחלת למידה 40, אומנם עדיין קצת מלאונת. בת 23 , וכמעט כול יום שישי בבית, עם ההורים, גם לבד לפעמים, הדמעות חונקות אותי, והמסך פה מתערפל לי מול העיניים. חשבתי הרבה, לא לשלוח את ההודעה הזו בכלל, זה סתם היה פורקן, אבל.... חשוב לי שתכירו אותי, את האני האמיתי, זה שעולה ברגעים קשים אילו, לא צריך להסתיר אותי, רק אתם מקבלים אותי כמו שאני. שלכם אני, היום זה האני העצוב
 

חזירע

New member
אביטלי....

קוראת את הדברים שלך וכואבת מאד...כואבת עלייך... מזדהה עם כ``כ הרבה דברים שכתבת...עם התסכול והכאב...עם הבדידות הנוראית... גם אני, כמוך, בת 23...מסתגרת בבית, בית הוריי, מפני העולם שבחוץ...שחלילה לא יראה את גופי...את מימדי...גם אני, כמוך, הייתי מתרצת לחברותי למה אני לא יכולה לצאת, למה אני לא רוצה לבוא...``לא מרגישה טוב``, ``עייפה``, ``לא אוהבת מקומות כאלה`` וכו`...והיום- היום כבר לא שואלים אותי...כולם כבר יודעים שחזירע לא יוצאת...חברותי כבר הרימו ידיים... כ``כ מבינה את התחושה הזו...את המחנק הזה בגרון, את הבדידות, את הלבד.... מבינה את הצורך הזה בחבר שיאהב, במישהו שיהיה שם לחבק ולאהוב...במישהו שפשוט יהיה...יהיה וירגיע וינשק וילטף...במישהו שיאהב... מבינה את הפחדים והחששות של מה יגידו, את החששות מפני תהיות של אנשים על איך זה שלא היה לה חבר רציני...מה לא בסדר איתה וכו`... לא יודעת איך לנחם...פשוט כואבת את כאבך...רוצה להגיד לך שיהיה טוב...שזה מצב זמני, שעוד תקומי יום אחד מאושרת, שעוד תצאי ותבלי ותפגשי את האחד והיחיד ותאהבי ותצחקי...רוצה להגיד לך את כל זה...רוצה להגיד גם לעצמי... אביטלוש, תודה...תודה שהעלית את הדברים...אלמלא היית כותבת, לא הייתי יכולה לכאוב גם את עצמי... איבדתי כל סימפטיה לעצמי..אין לי שום חמלה כלפי הדמות שלי...אני כבר לא מרגישה את עצמי אלא לעיתים רחוקות בלבד. לא יכולה כבר לכאוב, להזדהות עם עצמי, לסלוח, למחול... ועכשיו...עכשיו דרך המילים שלך הצלחתי טיפה... דרך הכאב שלך הצלחתי להרגיש גם את כאבי הפרטי... תודה שהבאת אותי לשוב ולהיות קצת איכפתית וכואבת כלפי עצמי, ולו לרגע אחד, שהרי ללא הרגשות הבסיסיות האלה אדם לא יכול לעזור לעצמו...ללא הרגשות המינימליות הללו אדם לא יכול לטפל בעצמו ולשקם ולפתוח דף חדש....בעצם ללא כל זה אי אפשר בכלל לחיות.... זהו לבינתיים, שמרי על עצמך חמודה, שלך, חזירע
 
אביטלי..

לא יודעת איך ומה לכתוב.. רוצה לחבק.. להגיד לך שאני כל כך מבינה.. כל כך מזדהה.. כל כך מבינה את החשיבה של הגיל.. ומצב החבר.. בינתיים אנחנו כאן בשבילך.. לחבק אותך כשקשה.. כי אין לי הרבה מה להציע.. לחפש חברים חדשים זה לא דבר קל.. אבל הם יגיעו.. ויקבלו אותך כמו שאת.. בינתיים.. תחזיקי מעמד, קחי תמיכה מאיתנו.. כדי לא להרגיש לבד.. אוהבת המון המון. אני
 
תגלוש!!!!!!!!!!!!!!

מכיוון שהצאט של תפוז סובל ממחלה חרונית.......ולא מוכן לתפקד בצורה נורמלית.......אולי???????????????יש מקום אחר שאפשר לדבר בו?????????? אוהבת כל כך כל כך כל כך ומוסרת חיבוקים.......ולא לשכוח,שבת שלום!!!!!!!
 
למעלה