מה עושים עם כול העצב הזה , הצילוווו
כול העצב הזה שטמון בי, כול פעם שאני רואה את ההודעה הזו של תגלי, ושוב נזכרת שיום שישי, ואני לבד, מול המחשב. ואני כול כך רוצה להיות שם עם האנשים שיוצאים לבלות, ורוקדים ומשתוללים. כרגיל בהכול אשם השומן, נו, ותגידו לי שאין להאשים. אבל כן, בגללו תמיד דחיתי את כול החברות שלי, דחיתי את כולם ולא רציתי לצאת אף פעם לשום מקום. אז הן התמידו תקופה והציקו לי שאני אבוא, ואני בתירוצים שלי, לא, לא בא לי, לא, אני לא מרגישה טוב, טונות שלמים של תירוצים, כי מה אני אלבש, יצור חסר צורה. והיום, כול כך הרבה זמן עבר מאז, אבל החברות שלי הרימו ידיים, יודעות שאביטל לא יוצאת לבלות, אז כבר לא מזמינים, כבר יש להם חברות אחרות, אני נמחקתי מהלקסיקון. ואני כבר לא שמנה, אני רוצה לזעוק לעולם שאני כן רוצה לצאת ולבלות, ואני פה לבד, יושבת מול המחשב ונחנקת מהדמעות. אבל עכשיו אני לבד, כמו תמיד, עם מועקה נוראית בחזה, לחץ עצום, לא רוצה להיות לבד בבית , לא רוצההההההההההההההההההההההההההההההההההה ואין מי שיושיע אותי מהבדידות הזו, אני לבד במערכת, נלחמת, לא ברור לי נגד מי. ועוד יום שישי יעבור, המועקה גם היא תעבור, עד ליום שישי הבא, שהכול חוזר כמו בבומרנג נוראי , אכזרי כמו שאף אחד לא יכול לתאר לעצמו. כול החברות שלי עם החבר/בעל. וכול כך בודד לי, אף אחד לא יודע. כמה נורא להיות ככה לבד, בלי חבר, בלי מישהו שיבין שיתמוך, שיתן חיבוק אוהב. פעם הייתי מתפשרת, פעם הייתי שמנה, אז הייתי מקבלת כול אחד. אבל היום, אני רוצה חבר שיהיה לטעמי, עבדתי קשה כדי להוריד 35 ק``ג, כי מה לעשות, היום לא מסתכלים בך, היום האריזה קובעת, ואני עדיין נלחמת בקילוגרמים האחרונים, שממאנים לעזוב אותי, אולי מתישהוא כן יהיה לי חבר, מישהו שבאמת ידאג לי ויאהב אותי, אולי גם לי זה יקרה, בת 23 שמגיל 18 אין לה חבר רציני, מה יגידו? בטח משהו לא בסדר בה. אבל כמו שאמרתי, בכול אשם השומן, שיצר חוצץ ביני לבין העולם החיצון, ועכשיו שרוב רובו של השומן נטש אותי, הוא השאיר לי מתנה, את החוצץ, ואני פה לבד, וכול כך עצוב לי. לא מכוערת, כבר לא שמנה כמו פעם, משתחלת למידה 40, אומנם עדיין קצת מלאונת. בת 23 , וכמעט כול יום שישי בבית, עם ההורים, גם לבד לפעמים, הדמעות חונקות אותי, והמסך פה מתערפל לי מול העיניים. חשבתי הרבה, לא לשלוח את ההודעה הזו בכלל, זה סתם היה פורקן, אבל.... חשוב לי שתכירו אותי, את האני האמיתי, זה שעולה ברגעים קשים אילו, לא צריך להסתיר אותי, רק אתם מקבלים אותי כמו שאני. שלכם אני, היום זה האני העצוב
אוהבת המון...אני