הזמן
אצל חולי אלצהיימר יש שיבוש בזמנים. אמא שלי יכולה לענות נכון לשאלה כמו מה קוראה למים במאה מעלות? אבל לשאלת טרוויה " היום שאחרי מחר" היא תענה אתמול. היא תתעורר בשלוש לפנות בוקר ולמרות שבחוץ חושך תהיה בטוחה שעכשיו בוקר וצריך לקום " לעבודה" כמו שאמרה לי לפני כמה שבועות הגם שהיא מזמן פנסיונרית. גם אצלי השתנו הזמנים. כמו בטירונות כל דקה חשובה ואפשר להספיק בה הכל, אני תמיד לחוצה לקראת הזמן שיש הסעה ממרכז היום, רצה מתרוצצת להספיק להיות בזמן. למדתי לייעל את הזמן כי יש שעות מוגבלות שהמטפלת עם אמא וצריך להספיק. ואז, לפני כשבועיים, ברגע אחד של ברקס פתאומי, עצר הזמן בשבילי. לכל יש את הזמן שלו, השעות שבתור לאחות, לרופא או לרנטגן. הקצב צליעה שלי לעבר המקום שלוקחים מספר לתור, ותמיד יצוצו לפניי שלושה ארבעה אנשים שבצעדים קלילים יעקפו אותי ויקבלו מספרי תור לפניי, עוד עשרים דקות המתנה עבורי, והצליעה למונית כשפתאום אדון ממהר ירוץ יכנס ויגנוב את המונית. והלחץ שלא אספיק להגיע בזמן לפני ההסעה של אמא. הרי זה כבר לא תלוי רק בי ואי אפשר להחיש צעדים לפי מחוגי השעון. ואם אין מונית, אז עומדים ומחכים ולחוצים. פתאום כל שניה מקבלת משמעות.
אצל חולי אלצהיימר יש שיבוש בזמנים. אמא שלי יכולה לענות נכון לשאלה כמו מה קוראה למים במאה מעלות? אבל לשאלת טרוויה " היום שאחרי מחר" היא תענה אתמול. היא תתעורר בשלוש לפנות בוקר ולמרות שבחוץ חושך תהיה בטוחה שעכשיו בוקר וצריך לקום " לעבודה" כמו שאמרה לי לפני כמה שבועות הגם שהיא מזמן פנסיונרית. גם אצלי השתנו הזמנים. כמו בטירונות כל דקה חשובה ואפשר להספיק בה הכל, אני תמיד לחוצה לקראת הזמן שיש הסעה ממרכז היום, רצה מתרוצצת להספיק להיות בזמן. למדתי לייעל את הזמן כי יש שעות מוגבלות שהמטפלת עם אמא וצריך להספיק. ואז, לפני כשבועיים, ברגע אחד של ברקס פתאומי, עצר הזמן בשבילי. לכל יש את הזמן שלו, השעות שבתור לאחות, לרופא או לרנטגן. הקצב צליעה שלי לעבר המקום שלוקחים מספר לתור, ותמיד יצוצו לפניי שלושה ארבעה אנשים שבצעדים קלילים יעקפו אותי ויקבלו מספרי תור לפניי, עוד עשרים דקות המתנה עבורי, והצליעה למונית כשפתאום אדון ממהר ירוץ יכנס ויגנוב את המונית. והלחץ שלא אספיק להגיע בזמן לפני ההסעה של אמא. הרי זה כבר לא תלוי רק בי ואי אפשר להחיש צעדים לפי מחוגי השעון. ואם אין מונית, אז עומדים ומחכים ולחוצים. פתאום כל שניה מקבלת משמעות.