הזוגיות לאן.

רמיקובה

New member
הוא יודע איך אני מרגישה, אך הייאוש

משתק אותו.מגיב בפאסיביות, אם כי מבין מבחינה רציונאלית כל מה שאני אומרת.
 

s h o o s h a

New member
להבנתי

מהמעט שסיפרת ושיתפת, עולה כי למעשה שניכם נכנסתם למעגל של יאוש וחוסר רצון לעשות משהו. מה מכאן? אולי בכל זאת על דרכיכם להיפרד. לא תמיד זוגיות מצליחה למרות שאנו מייחלים ל'אושר ועושר עד היום הזה' וש'רק המוות יפריד בינינו'. אבל החיים אינם סיפור או סרט עם Happy End וקורה שקורה גם אחרת. אולי כך גם אצלכם. אתם אנשים צעירים וזכאים לחיות והיות מאושרים. לא חושבת שצריך לנסות מחצית מהחיים לנסות ולמצוא אושר בעיקר אם נראה על פניו בברור שהוא אינו בנמצא. מאחלת לשניכם בהצלחה בכל החלטה שתקבלו.
 

meshi4

New member
תיארת מצב

לא קל.מזדהה ומבינה אותך. "אני לא רוצה להיות המטפלת שלו" "לא רוצה לדאוג כל הזמן""בעוד הוא יגלה "מסכנות"."יהיה חולה ולא יעשה כלום לשיפור המצב". חושבת שזה ענין של אופי.יש אנשים חולים בעלי אישיות חזקה שמתפקדים ונאבקים למען עצמם.ויש כאלה ששוקעים בייאוש ודכאון. מנסיוני האישי-זה דרש ממני להיות המטפלת,החזקה,התומכת,המון הקרבה אישית מכל הלב והנשמה.[לא עלה בדעתי אחרת]חשבתי עם איזה חרדות,דאגות,מחשבות.הוא מתמודד ואינו משתף אף אחד. מה שאני אומרת שאני די מבינה את בן זוגך.הוא זקוק להמון תמיכה והבנה ממך.למרות הקשיים הכלכליים .-שבודאי מקשים עוד יותר.[באמת חבל שמשפחתו אטומה למצבכם] מאחלת החלמה ובריאות לבן זוגך. תהיי חזקה
 

noy26

New member
דעתי!!

ציינת אומנם שאת מאוד אוהבת אותו, אבל שהמצב כ"כ עגום כמו שאת אוהבת באיזשהוא מקום גם תדעך האהבה. לדעתי את צריכה לדרוש ולא לבקש שיחה רצינית ולראות לאן מובילים הדברים כי את עדיין צעירה וחבל שככה ימשיכו חייך שנה ועוד שנה ומה יהייה בסוף.
 

yupy9

New member
תרשי לי להיות טיפה בוטה...

זו הזוגיות שלך, שאת בחרת, עם הגבר שבחרת וידעת כי הוא חולה. את התחתנת איתו ולא עם משפחתו. וזה שיש להם כסף לא הופך אותם חייבים דבר לבן זוגך כי הוא כבר אינו ילד, אלא גבר בן 34, ברשות עצמו. אז נכון, הם קמצנים ורעים. אבל לא התחתנת איתם. התחתנת עם גבר שאת אוהבת... החיים קשים וזה נכון, אבל לפעמים הם כמו גלגל ויתכן אם כי לא בטוח שבעתיד מצבכם הכלכלי ישתפר, כי למעשה אם תעברי שוב על מה שכתבת את למעשה מתלוננת על שני דברים עיקריים- שהמצב הכלכלי שלכם גרוע- ושהמשפחה של בעלך קמצנים. לגבי מחלתו של בעלך זה לא גורם מרתיע עבורך... גם אם תעזבי אותו ותתחתני עם איש עמיד אף אחד לא מבטיח לך שכך ישאר לנצח... לא ניתן אף פעם לצפות את העתיד... הנה רק בסוף השבוע קראתי על בעלת רשת החנויות "הגרה" שרק עד לפני כשנה שהיתה מעשירי הארץ הזאת והיום יש לה כסף בקושי לפת לחם... ילדים. את לא נשמעת לי לחוצה על ילדים. וזה בסדר, עצם זה שאת אישה לא אומר שאת חייבת לרצות בכל מאודך להביא לעולם תינוקות. אך יחד עם זה- זה נכון שצריך גב כלכלי על מנת להביא ילד לעולם. זאת למשל אחת הסיבות שאני ובעלי בוחרים לחכות עם זה בינתיים, אך עם זאת יש מקרים בהם אין למה לחכות. המצב לא מזהיר ולא ממש נראה שינוי באופק. אז נכון, במשפחה כזאת לא חושבת שמומלץ להביא 4 ילדים - אבל ילד אחד, אם את באמת נורא רוצה... תבדקי את עצמך בכנות ותראי אם כן תוכלו לעמוד בזה כלכלית... מעבר לזה הבחור שלך נשמע לי במצב נפשי לא טוב. נקלע למן דכאון ונכנס למצב קצת קטטוני כזה שלא קורה בחייו כלום. לפני שמתחילים עם טיפול מיני נראה לי שיש להתחיל בקטן. בייעוץ כללי שלו אחד על אחד עם מטפל/ת שיעזרו לו לצאת מהמצב העגמומי בו הוא שרוי... בגדול אני מניחה שיש עוד גורמים, כמו כמה מחלתו קשה וחמורה וכו'... אבל בגדול מצבך טוב, את נמצאת במצב כלכלי גרוע כמו 70% ממדינת ישראל- אבל את שם לפחות עם גבר אהוב. תתמקדי במה שיש לכם, ותפסיקי להתסכל לתוך כיסם של בני המשפחה הרעים והקמצנים. זה לא עושה לך טוב ולא מוסיף בריאות... ובטח שלא מקדם אותך/כם לשום מקום... בקיצור יש לך/ם הרבה עבודה. אני מאמינה שעם השיפור בחיי בן זוגך באופן כללי, יבוא גם הרצון למגע ומין שכ"כ חסר ביניכם בימים אלו... רק בריאות שיהיה! ובהצלחה...
 

רמיקובה

New member
אכן, התחתנתי איתו בידיעה שהוא חולה.

לגבי זה, את בהחלט צודקת.רק לא מוכנה לקבל שגבר בן 34 שוקע במערבולת הייאוש, ולא טורל להרים ראשו וחושב כיצד לשפר מצבו. אני מתמודדת עם מחלתו הקשה, מפרנסת יחידה, נמצאת בהמון לחצים עם עצמי. לא מבקשת איש אמיד, מבקשת גבר ,שיידע קצת להיות אסרטיבי, ולהסתכל על מצוקות האישה שסועדת אותו במחלתו. מלבד זאת, לא נראה לי הוגן שאבי ואימי, בקושי חיים עם כשלעצמם, עושים עבורנו קניות, אחותי הסטודנטית מממנת את תרופותיו, והוא, אפילו לא מתעמת עם משפחתו בבקשת עזרה.תהרגי אותי, אי אפשר לצאת טוב מכל הכיוונים.גם להנות מתמיכה כלכלית ורשת ביטחון מצד משפחתי, וגם לצפות שלא אכעס ואדרוש שילחץ על משפחתו לסייע.מי שכורע תחת הנטל זו אני ומשפחתי!! אני מניחה שיודעת אני את שישיבו לו בני משפחתו, אך חוסר האונים שלו מתסכל אותי.העובדה שלא יכול לבוא למשפחתו ולבקש עזרה, בשביל להקל עליי ולהקל על משפחתי את הנטל הכבד.זה די מעליב, פוגע, ומבזה. תודה על תגובתך, קשה לי להעביר את הקושי בו אני נתקלת יומיום. וזה בסדר, לא היית בוטה.רק אמרת את דעתך, ובהחלט מכבדת אותה. תודה לך, ובהצלחה גם לכם.
 
למעלה