הורים עצובים

[לורליי43]

כי זו לא המילה המתאימה

כמו שאת מרגישה ואחרות תארו- עצב זה משהו אחר לגמרי ולא קשור לדברים שהפעוטה עושה. יש שמשתמשים במונח- "לא נעים". למשל במקרה שתארת- "כשאת זורקת אוכל, זה לא נעים לי לשבת בכזה בלאגאן". משפט שמבקש התחשבות ברגשות של אחר, בלי יצירה של רגש אשמה. אבל גם המונח הזה, לא מתאים לכל דבר, וגם לדעתי עדיף לתת תאור אמיתי של מה שקורה ולא לנסות לעטוף הכל במשפט אחד כוללני.

 

[She Dolphin]

"אמא, את עצובה?" ../images/Emo4.gif

מתישהו במהלך השנה, שמעתי את הגננת (המאוד אהובה

) של תומר אומרת כמה פעמים לילדים שהתנהגו לא יפה בגן: "אני מאוד עצובה" תהיתי למה היא לא אומרת פשוט: "אני כועסת"? הרגשתי לא נוח עם העובדה שהיא בוחרת להגיד "אני עצובה", נראה היה לי שזה נובע מתוך תחושה שלכעוס על ילדים זה לא כל כך בסדר. אחרי שקראתי את הדיון הזה, הבנתי למה זה הפריע לי. תומר נוהג בהרבה מקרים להגיד "אני עצוב" כשהוא כועס וכשהוא רואה אותנו כועסים הוא שואל: "אמא, את עצובה?" לפעמים כשהוא רואה אותנו כועסים הוא שואל בתקווה: "אתה שמח?" וחוזר על זה הרבה פעמים, בתוך מה שנראה כצורך למלא את משאלת לבו. כנראה שזה בעקבות הגננת שלמרות שאנחנו מאוד אוהבים אותה, היו בגישתה כמה דברים שהעדפנו לו היו שונים. אני רוצה להדגיש ששנינו מקפידים לבטא את תחושותינו בצורה שנראית לנו כנה ומתאימה לסיטואציה - "אני כועסת", "זה מעצבן אותי", "זה לא נעים לי" וגם הוא לומד לאט לאט לבטא את עצמו כך, ושנינו, שהיינו ילדים די מופנמים ולא זכור לנו שאי פעם התבטאנו בצורה כזאת לפני גיל 25 בערך

נהנים לשמוע את תומר אומר בגיל 3 "אני כועס!"

כן, אנחנו אומרים גם "אני עצוב" כשזה מתאים וכשזה נכון, אבל הבלבול הזה שלו בין המושגים קצת מטריד. אני מקווה שלאט לאט (אולי עם המפגש עם הגננת החדשה

) זה ילך ויתבהר לו.

 

[ב נ ה]

אבל אולי היא אכן לא כועסת

והתנהגויות מסויימות של הילדים גורמים לה לעצב ולא לכעס,אני באופן אישי הייתי משתמשת במשפט"זה מאד לא נעים לראות ש....ולא מעמיסה על היילדים את האחריות לעצב שלי,אבל כעס הוא לא בהכרח התחליף

 

[הילהל]

באמת אולי

אמא שלי סיפרה לי היום על כל מיני תקלות שקורות לה לאחרונה, אני הגבתי ב"כמה זה מעצבן!" והיא ענתה שהיא בכלל לא מרגישה עצבני, רק עצובה. וישר נזכרתי בהודעה הזו - מה שנראה לנו מעצבן יכול להראות לאחר מעציב.

 

[ליליה והגמדים]

השאלה איך מוצג העצב לעולם

כחווייה אישית מעוררת אמפטיה, או כאמצעי סחיטה רגשית. אמך מספרת לך מה היא הרגישה, האמא המתוארת בהודעה המתוארת כאן בראש השרשור אומרת משהו אחר (ופולני להפליא)לילד שלה: "אם לא תעצב את התנהגויותיך על פי אמות המידה שלי, תהיה אחרי ישירות לעצב שלי". נראה לי איום ונורא...

 

[ליליה והגמדים]

סחיטה רגשית

המלצתי כאן על ספר בנדון, אולי לאה תצליח לשחזר. זה שמו, לא זוכרת כעת את שם המחברת.

 

[טאשקה]

לגבי הספר - חיפשתי אותו בסטימצקי

אמרו לי שאזל בהוצאה. יש לך מושג איפה משיגים?

 

[ליליה והגמדים]

הימור...

הרבה דברים שאזלו בהוצאות נמכרים ב"צומת" ודומיו... אפשר גם בספריה כמובן (אישית אני שונאת ספריות).

 

[Rene2]

נורא מסכימה איתך, בחלק מהדברים.

אני בגיל שנה עד שנתיים, פשוט הייתי אומרת, בבית שלנו לא זורקים אוכל על הרצפה, או לא מקובל ללכת בלי תחתונים בבית, או זה לא מנומס לצעוק. ובכלל שאוכל נזרק העצה שלי היא כזאת, צילי אכלה אוכל והאוכל נשפך על הרצפה, הרצפה מלוכלכת צריך לנקות את הרצפה, אמא תביא סמרטוט לצילי וצילי תנקה את הרצפה. פשוט וברור, בלי יותר מידי תסביכים מסביב. וגם שאני מעירה אני עושה את זה בטון נמוך בלי הסטרייה חרדתית או משהו כזה, אני אומרת משו כמו אויוייי, האוכל נשפך, אוכל לא שופכים אוכל אוכלים. לצילי נשפך האוכל, משהו כזה. זה עדיין מוקדם מידי ליותר מזה לטעמי. בלי כל המטען הרגשי למה זה גורם לי, לא נראה לי שיש לכך מקום. היום שיובלי בת שלוש וחצי, אני לפעמים אומרת לה משפטים כמו זה לא נעים לי שאת צועקת, כואב לי הראש. או שאני אומרת לה שאני עייפה , אבל עצובה זה לא דבר שאני אוהבת לומר לה. מקווה שנתתי לך עצות מועילות, אם תרצי פרטים נוספים במסר. רנה.