Anna begins cc
New member
הוצאת קיטור לילית.
שלום, אני אנה. (לא באמת, אבל בואו נניח שכן),
אני בחורה מלאה,
לא מלאה כמו שאסתי גינזבורג מלאה או שנועה תשבי מלאה.
אלא באמת, יש מלא ממני.
ואני עייפה.
אני עייפה מהשיח הזה סביב משקל.
בחיי שזה כבר יותר מדי.
אני עייפה מכתבות שתוקפות שמנות ומדברות על כמה קל בעצם לרדת במשקל,
אני עייפה מכתבות על שמנות שמאושרות כמו שהן ורוצות שכבר יצאו להן מהצלחת,
או מהצהרות של "אני שמנה ובן הזוג שלי אוהב אותי כמו שאני"
אני עייפה מפוסטים כמו שיחפה העלתה על בחורה שלא מצליחה למצוא אהבה כי היא שמנה,
ועייפה מתגובות מעודדות שאומרות "מי שלא רוצה אותך, לא שווה אותך".
די.
די לדבר על זה כל הזמן, די לחיות את זה.
אני עייפה מבחורות רזות שבטוחות שהן שמנות
אני עייפה מבחורות שמנות שמשתמשות במשקל שלהן ככלי מתריס.
אני עייפה מפוסטים בבלוג ובפייסבוק, משרשורים בפורומים, מכתבות בYNET,
אני עייפה מהאישה שעובדת איתי במשרד שמדברת על אוכל כל היום (אבל ממש כ-ל היום) ולא אוכלת כלום לעולם,
אני עייפה מזה שהיא נושאת את הסגפנות הזאת כדגל, כסמל למשהו.
די, זה לא עושה אותך טובה יותר ממישהו,
רק עושה אותך יותר רעבה.
אני עייפה מאנשים שנכנסים לי לצלחת, לטובה או לרעה.
לא רוצה לשמוע "את בטוחה שאת רוצה לאכול את זה?"
ולא רוצה לשמוע "יאללה, למי את דופקת חשבון? תאכלי ותהני".
עייפה מאנשים שמדברים על אוכל במושגים כמו "לתקוע", "לבלוס", "להתחזר", "לרדת על מנה".
תאכלו ותסתמו את הפה.
(ככה גם תאכלו בפה סגור וזה בכלל בונוס לכל מי שסביבכם)
אני עייפה (ואולי אפילו קצת מזועזעת) מזה שאחד המרצים המבוגרים התקשר היום למשרד ובנסיון להיות אבא שדואג שאל אותי כמה סיגריות כבר עישנתי היום ואם הלחמניה שהבאתי היא מקמח מלא או לבן.
אני עייפה מבחורות שמנות אחרות שעובדות איתי שמרשות לעצמן לדבר עליי ועליהן כעל מקשה אחת.
אני לא רוצה להיות "אנחנו השמנות", בטח לא כשאת מדברת עליי עם אנשים אחרים.
אני לא רוצה לדבר איתך על מידות במכנסיים או על הדיאטות שאת עושה.
אני לא רוצה שתחשבי שיש ביננו משהו משותף או שאנחנו דומות רק בגלל המשקל.
אני עייפה משמנות שמעמידות פנים שהחיים בתור שמנה קלים וכיפיים ו"אני שמה זין על מה שכולם חושבים, טוב לי ככה".
די. כפרה. אף אחד לא קונה את זה. אף אחד.
כן, את ככה וטוב לך, ואת אוהבת את עצמך, ויש לך בן זוג שאוהב אותך ככה,
אני מאמינה לך באמת, כי גם אני באמת אוהבת את עצמי,
אבל אם מישהו היה נותן לך דג זהב, לא היית מבקשת להיות רזה?
אם זה לא היה כרוך בכלום (לא כלכלי, לא פיזי, לא רגשי) - לא היית בוחרת להיות יותר כמו הנורמה?
להיות זאת שלא מסתכלים עליה במבטים עקומים, להיות זאת שאף אחד לא נכנס לה לצלחת,
להיות זאת שנכנסת לכל חנות ופשוט קונה כי משהו יפה ולא כי הוא מתאים במידה?
ואני גם עייפה משמנות לשעבר, שראו את האור, שבטוחות שניתוח זה הפתרון האולטימטיבי לירידה במשקל.
אם אני ארצה לרזות, אני אשנה את הרגלי האכילה שלי, אני אעשה מנוי לחדר כושר.
זה מה שאני מאמינה בו. בעיניי, אלה הדברים שעובדים.
בחרת בפתרון של ניתוח? אחלה בשבילך.
אני לא אשפוט אותך לעולם על הבחירה שלך, כי עשית מה שטוב לך.
אני מעדיפה שלא לטבוח במערכת העיכול שלי. זה מה שטוב לי.
תכבדי את הבחירה שלי כמו שאני מכבדת את שלך.
אני עייפה מנשים ששופטות גברים אם הם לא יוצאים עם מישהי כי היא מלאה או שמנה.
ממתי זה הפך להיות כל כך לא פוליטיקלי קורקט להמשך למה שאתה נמשך וזהו?
בלי שישפטו אותך על זה. בלי שיצלבו אותך בפומבי באחת מהקבוצות בפייסבוק,
בלי שיפרסמו עליך פוסטים של "אתן לא מאמינות, הוא אמר לי שהוא לא נמשך לשמנות. איזה חלאה".
כאילו אתן לא פסלתן אף אחד מעולם, כאילו לכן אין סטנדרטים.
כל אחד נמשך למה שהוא נמשך. נקודה.
לא נמשך אליכן? תעברו הלאה. למה להתפשר על משיכה?
אני רוצה מישהו שיעוף עליי, על כל קימור וקימור. ויאהב אותי בגלל כל הדברים האחרים שיש בי.
ורוצה בעצמי לעוף עליו. על כל חלק אצלו.
קבלו את העובדה שכל אחד מאיתנו נמשך למשהו אחר ותשחררו.
אני עייפה מאנשים שמניחים הנחות לגביי.
זה אולי הדבר שאני הכי עייפה ממנו.
כן, אני עושה בדיקות דם די בקביעות, והכל בסדר, טפו טפו.
הסוכר שלי מאוזן, הכולסטרול שלי מאוזן. אני לא מזניחה את עצמי.
וכן, יהיה לי קצת יותר קשה לעלות 3 קומות ברגל מבחורה ששוקלת 50 קילו,
ולמישהי ששוקלת 150 קילו יהיה הרבה יותר קשה לעלות מלי.
ככה זה, ככל שאתה סוחב יותר, קשה לך יותר.
אני לא בנאדם עליז ושמח כי ככה כל השמנים אמורים להיות,
ואני גם לא ממורמרת על החיים.
אני לא יותר טובה במיטה (אומרים שמלאות מתאמצות יותר לרצות את הפרטנר, הידעתם?)
ואני גם לא אשכב עם כל מי שמציע רק כי הוא זורק משפט חינני של "אני חולה על זה שיש מה לתפוס".
יש ימים שאני קמה בבוקר ובא לי לשבור את המראה,
ויש ימים שאני קמה בבוקר ומאושרת מעצמי כל כך, ואומרת תודה לאלוהים.
והנה סוד- כולם ככה. ממש כולם. אולי המינון שונה, אבל כולם לפעמים מתבאסים על עצמם,
וכולם לפעמים מתים על עצמם.
אני לא אוכלת כמו בהמה, לא בהחבא ולא מול כולם. ואני לא אוכלת רגשית כי מישהו פגע בי.
אני לא מעמיסה צלחות, אבל גם לא סופרת ביסים.
אני אוכלת כשאני רעבה, מפסיקה כששבעתי.
אני אוהבת מתוק, אני לא עושה ספורט באופן קבוע,
אני לא חזקה בכוח רצון,
אני לא שונאת את עצמי,
וכן, אולי זה המשפט המאוס ביותר ביקום- אבל גם יש לי גנים כאלה (גם אבא וגם אמא שני שמנמנים)
אז הנה, המתכון הבטוח ביותר להיות אישה מלאה.
אני עייפה מעצמי גם לפעמים. על ההתנצלויות שלי למרות שאני לא מרגישה שיש בי משהו לא בסדר,
על העובדה שאני מרגישה צורך תמיד לציין את זה לפני שאני יוצאת עם מישהו כי גם אני מפחדת לראות מבט של אכזבה על פניו של דייט,
על הקנאה שלי לפעמים בבנות שהכל איכשהו הרבה יותר קל להן,
על הטיפשות שלי להביט רק על פני השטח ולא לזכור שגם אם נראה שקל, לא אומר שקל באמת,
וגם על חוסר ההגיון במחשבה שאם באמת קל להן, זה כי הן רזות.
אני מתבאסת על עצמי כשאני מסבירה לאנשים שטוב לי ככה, וכן, אני יוצאת, וכן, אני עושה סקס, וכן, יש לי הרבה יותר להציע מהגוף שלי. וכן, אני אוכלת לאט ומעט. נמאס לי להסביר.
אני מתבאסת על עצמי שכשמישהו אומר לי "רזית", אני אומרת "תודה" כאילו זו הייתה מחמאה ולא סתם ציון עובדה.
אני מתבאסת על עצמי על שקשה לי לומר "שמנה" לפעמים, כי גם אצלי בראש זו איכשהו מילת גנאי,
והרבה יותר יפה להגיד "מלאה" בעצם.
אני אפילו עייפה מהצורך שלי לכתוב את הפוסט הזה ומהבערה שיש לי תחת האצבעות כשאני מקלידה.
די. עייפתי.
תנו לי להיות אני.
לא רזה או שמנה או מלאה.
סתם, אני.
עם כל המגרעות וכל היתרונות.
שמרו את ההערות שלכם, המבטים שלכם, התובנות שלכם, הסיפורים שלכם, ההצעות שלכם והנזיפות שלכם לעצמכם,
ואני אשמור את שלי לעצמי.
(וביננו, כשאתם מצמצמים אדם למשקל שלו ותו לא, לי יותר קשה לסתום את הפה. אז תעריכו.)
שלום, אני אנה. (לא באמת, אבל בואו נניח שכן),
אני בחורה מלאה,
לא מלאה כמו שאסתי גינזבורג מלאה או שנועה תשבי מלאה.
אלא באמת, יש מלא ממני.
ואני עייפה.
אני עייפה מהשיח הזה סביב משקל.
בחיי שזה כבר יותר מדי.
אני עייפה מכתבות שתוקפות שמנות ומדברות על כמה קל בעצם לרדת במשקל,
אני עייפה מכתבות על שמנות שמאושרות כמו שהן ורוצות שכבר יצאו להן מהצלחת,
או מהצהרות של "אני שמנה ובן הזוג שלי אוהב אותי כמו שאני"
אני עייפה מפוסטים כמו שיחפה העלתה על בחורה שלא מצליחה למצוא אהבה כי היא שמנה,
ועייפה מתגובות מעודדות שאומרות "מי שלא רוצה אותך, לא שווה אותך".
די.
די לדבר על זה כל הזמן, די לחיות את זה.
אני עייפה מבחורות רזות שבטוחות שהן שמנות
אני עייפה מבחורות שמנות שמשתמשות במשקל שלהן ככלי מתריס.
אני עייפה מפוסטים בבלוג ובפייסבוק, משרשורים בפורומים, מכתבות בYNET,
אני עייפה מהאישה שעובדת איתי במשרד שמדברת על אוכל כל היום (אבל ממש כ-ל היום) ולא אוכלת כלום לעולם,
אני עייפה מזה שהיא נושאת את הסגפנות הזאת כדגל, כסמל למשהו.
די, זה לא עושה אותך טובה יותר ממישהו,
רק עושה אותך יותר רעבה.
אני עייפה מאנשים שנכנסים לי לצלחת, לטובה או לרעה.
לא רוצה לשמוע "את בטוחה שאת רוצה לאכול את זה?"
ולא רוצה לשמוע "יאללה, למי את דופקת חשבון? תאכלי ותהני".
עייפה מאנשים שמדברים על אוכל במושגים כמו "לתקוע", "לבלוס", "להתחזר", "לרדת על מנה".
תאכלו ותסתמו את הפה.
(ככה גם תאכלו בפה סגור וזה בכלל בונוס לכל מי שסביבכם)
אני עייפה (ואולי אפילו קצת מזועזעת) מזה שאחד המרצים המבוגרים התקשר היום למשרד ובנסיון להיות אבא שדואג שאל אותי כמה סיגריות כבר עישנתי היום ואם הלחמניה שהבאתי היא מקמח מלא או לבן.
אני עייפה מבחורות שמנות אחרות שעובדות איתי שמרשות לעצמן לדבר עליי ועליהן כעל מקשה אחת.
אני לא רוצה להיות "אנחנו השמנות", בטח לא כשאת מדברת עליי עם אנשים אחרים.
אני לא רוצה לדבר איתך על מידות במכנסיים או על הדיאטות שאת עושה.
אני לא רוצה שתחשבי שיש ביננו משהו משותף או שאנחנו דומות רק בגלל המשקל.
אני עייפה משמנות שמעמידות פנים שהחיים בתור שמנה קלים וכיפיים ו"אני שמה זין על מה שכולם חושבים, טוב לי ככה".
די. כפרה. אף אחד לא קונה את זה. אף אחד.
כן, את ככה וטוב לך, ואת אוהבת את עצמך, ויש לך בן זוג שאוהב אותך ככה,
אני מאמינה לך באמת, כי גם אני באמת אוהבת את עצמי,
אבל אם מישהו היה נותן לך דג זהב, לא היית מבקשת להיות רזה?
אם זה לא היה כרוך בכלום (לא כלכלי, לא פיזי, לא רגשי) - לא היית בוחרת להיות יותר כמו הנורמה?
להיות זאת שלא מסתכלים עליה במבטים עקומים, להיות זאת שאף אחד לא נכנס לה לצלחת,
להיות זאת שנכנסת לכל חנות ופשוט קונה כי משהו יפה ולא כי הוא מתאים במידה?
ואני גם עייפה משמנות לשעבר, שראו את האור, שבטוחות שניתוח זה הפתרון האולטימטיבי לירידה במשקל.
אם אני ארצה לרזות, אני אשנה את הרגלי האכילה שלי, אני אעשה מנוי לחדר כושר.
זה מה שאני מאמינה בו. בעיניי, אלה הדברים שעובדים.
בחרת בפתרון של ניתוח? אחלה בשבילך.
אני לא אשפוט אותך לעולם על הבחירה שלך, כי עשית מה שטוב לך.
אני מעדיפה שלא לטבוח במערכת העיכול שלי. זה מה שטוב לי.
תכבדי את הבחירה שלי כמו שאני מכבדת את שלך.
אני עייפה מנשים ששופטות גברים אם הם לא יוצאים עם מישהי כי היא מלאה או שמנה.
ממתי זה הפך להיות כל כך לא פוליטיקלי קורקט להמשך למה שאתה נמשך וזהו?
בלי שישפטו אותך על זה. בלי שיצלבו אותך בפומבי באחת מהקבוצות בפייסבוק,
בלי שיפרסמו עליך פוסטים של "אתן לא מאמינות, הוא אמר לי שהוא לא נמשך לשמנות. איזה חלאה".
כאילו אתן לא פסלתן אף אחד מעולם, כאילו לכן אין סטנדרטים.
כל אחד נמשך למה שהוא נמשך. נקודה.
לא נמשך אליכן? תעברו הלאה. למה להתפשר על משיכה?
אני רוצה מישהו שיעוף עליי, על כל קימור וקימור. ויאהב אותי בגלל כל הדברים האחרים שיש בי.
ורוצה בעצמי לעוף עליו. על כל חלק אצלו.
קבלו את העובדה שכל אחד מאיתנו נמשך למשהו אחר ותשחררו.
אני עייפה מאנשים שמניחים הנחות לגביי.
זה אולי הדבר שאני הכי עייפה ממנו.
כן, אני עושה בדיקות דם די בקביעות, והכל בסדר, טפו טפו.
הסוכר שלי מאוזן, הכולסטרול שלי מאוזן. אני לא מזניחה את עצמי.
וכן, יהיה לי קצת יותר קשה לעלות 3 קומות ברגל מבחורה ששוקלת 50 קילו,
ולמישהי ששוקלת 150 קילו יהיה הרבה יותר קשה לעלות מלי.
ככה זה, ככל שאתה סוחב יותר, קשה לך יותר.
אני לא בנאדם עליז ושמח כי ככה כל השמנים אמורים להיות,
ואני גם לא ממורמרת על החיים.
אני לא יותר טובה במיטה (אומרים שמלאות מתאמצות יותר לרצות את הפרטנר, הידעתם?)
ואני גם לא אשכב עם כל מי שמציע רק כי הוא זורק משפט חינני של "אני חולה על זה שיש מה לתפוס".
יש ימים שאני קמה בבוקר ובא לי לשבור את המראה,
ויש ימים שאני קמה בבוקר ומאושרת מעצמי כל כך, ואומרת תודה לאלוהים.
והנה סוד- כולם ככה. ממש כולם. אולי המינון שונה, אבל כולם לפעמים מתבאסים על עצמם,
וכולם לפעמים מתים על עצמם.
אני לא אוכלת כמו בהמה, לא בהחבא ולא מול כולם. ואני לא אוכלת רגשית כי מישהו פגע בי.
אני לא מעמיסה צלחות, אבל גם לא סופרת ביסים.
אני אוכלת כשאני רעבה, מפסיקה כששבעתי.
אני אוהבת מתוק, אני לא עושה ספורט באופן קבוע,
אני לא חזקה בכוח רצון,
אני לא שונאת את עצמי,
וכן, אולי זה המשפט המאוס ביותר ביקום- אבל גם יש לי גנים כאלה (גם אבא וגם אמא שני שמנמנים)
אז הנה, המתכון הבטוח ביותר להיות אישה מלאה.
אני עייפה מעצמי גם לפעמים. על ההתנצלויות שלי למרות שאני לא מרגישה שיש בי משהו לא בסדר,
על העובדה שאני מרגישה צורך תמיד לציין את זה לפני שאני יוצאת עם מישהו כי גם אני מפחדת לראות מבט של אכזבה על פניו של דייט,
על הקנאה שלי לפעמים בבנות שהכל איכשהו הרבה יותר קל להן,
על הטיפשות שלי להביט רק על פני השטח ולא לזכור שגם אם נראה שקל, לא אומר שקל באמת,
וגם על חוסר ההגיון במחשבה שאם באמת קל להן, זה כי הן רזות.
אני מתבאסת על עצמי כשאני מסבירה לאנשים שטוב לי ככה, וכן, אני יוצאת, וכן, אני עושה סקס, וכן, יש לי הרבה יותר להציע מהגוף שלי. וכן, אני אוכלת לאט ומעט. נמאס לי להסביר.
אני מתבאסת על עצמי שכשמישהו אומר לי "רזית", אני אומרת "תודה" כאילו זו הייתה מחמאה ולא סתם ציון עובדה.
אני מתבאסת על עצמי על שקשה לי לומר "שמנה" לפעמים, כי גם אצלי בראש זו איכשהו מילת גנאי,
והרבה יותר יפה להגיד "מלאה" בעצם.
אני אפילו עייפה מהצורך שלי לכתוב את הפוסט הזה ומהבערה שיש לי תחת האצבעות כשאני מקלידה.
די. עייפתי.
תנו לי להיות אני.
לא רזה או שמנה או מלאה.
סתם, אני.
עם כל המגרעות וכל היתרונות.
שמרו את ההערות שלכם, המבטים שלכם, התובנות שלכם, הסיפורים שלכם, ההצעות שלכם והנזיפות שלכם לעצמכם,
ואני אשמור את שלי לעצמי.
(וביננו, כשאתם מצמצמים אדם למשקל שלו ותו לא, לי יותר קשה לסתום את הפה. אז תעריכו.)
