הודעה של כויפר >

[שומרת נפשה]

מצטרפת לקריאות ההתפעלות

 

[אוי ויי איז מיר]

כרגיל, מרגש ויוצא מן הכלל

כויפר עם שטריימל !!! תתעודד!

 

[בני ילד רע]

בהעיה נעוצה בעיקר בך

כפי שכבר אמרתי לך בעבר הבעיה נעוצה בך ובאופייך. כבר בפעם הראשונה שפגשתי אותך היה לי ברור שכמו שאתה מתפקד כיום יש לי ספק רב אם אי פעם תצא בשאלה. משיחותי אתך התרשמתי שאתה מאד צאד פסיבי ובטלן גדול כפי שהצהרצ בעצמך. הכי קל זה להאשים את השיטה שהפכה אותך לכזה אבל זו תמונה חלקית בלבד. כפי שהסברתי לך הבעיה העיקרית של אנשים כמוך היא "חוללות עצמית נמוכה". חוללות עצמית היא מושג מתחום מדעי הניהול שמתייחס למידת האמון של האדם ביכולתו לשנות את חייו. רק אנשים חזקים המאמינים בעצמם מסוגלים לשינויים דרסטיים והדבר אינו קשור רק ליציאה בשאלה. זה הדבר שמאפיין למשל את אותו בחור מאופקים שעוזב את ביתו לאחר הצבא ועובר לאזור המרכז שם הוא מקדיש כמה שנים טובות למסלול דומה לזה של יוצא בשאלה (השלמת לימודים במכינה, שנתעבודה קשה כדי לחסוך כסף ועוד 3 -4 שנים להשלמת תואר). זה מה שמבדיל אותו מחברו שנשאר באופקים ובמקרה הטוב היפך לפועל טכסטיל. יציאה בשאלה במצבך כנשוי עם ילדים וללא מקצוע היא קרשה כשאול ורק מעטים העזו לעשות זאת. עד שלא תשנה את תפיסת עולמך אין טעם בכלל לחשוב על זה. כפי שאמאתי לך לא פעם אתה חייב קודם כל לצאת מהפאסיביות, להתחיל לעבוד ולרכוש מקצוע. אם אינך מסוגל אפילו לזה תפסיק לברבר ותשלים עם מצבך. הפתרון שלך הוא עקום. במקום להודות שהבעיה אצלך אתה מנסה לחפש את הצללים שבעולם החלוני. אלה לא חסרים אך האורות רבים יותר למי שבאמת מוכן להשתלב בעולם הזה. הרשיתי לעצמי לכתוב כאן בצורה גלויה כי חוששני שהתמונה שאתה מציג עלולה לייאש צעירים רווקים שיכולתם לצאת גדולה בהרבה משלך.

 

[רבי הקדוש]

הייתי מעדיף להיות בטלן חסר תועלת

ולא להיות אדם שמטיח האשמות בצורה פומבית. הרשיתי לעצמי לכתוב את זה בפומבי משום שרציתי שיהיה ברור לכולם שיש גם אנשים שפויים שבשום פנים ואופן לא מעליבים אנשים, וביחוד לא בפומביות

 

[ברוריה2]

זו לא הטחת האשמות. זו הבעת דעה

לגיטימית ונשמעת לי הגיונית למרות שאיני מכירה את כופר ואין לי את הזכות להביע דעה באופן שבני מביעה. ולפעמים רבי, דברים מהסוג הזה מועילים יותר מכל מיני הבעות תמיכה ורחמים וסימפטיה ומי מאיתנו לא היה זקוק מדי פעם לנבוט על הראש כדי להתאפס.. >לברוריה עוד כואב הראש מכמה מכות נבוט שנחתו במיוחד במקום<

 

[דידית]

רבי קדוש,

אני מעריכה את זה שאתה בעל חוש רגש מפותח ורגיש לראות שאולי כופר נפגע פה, אבל אני הרשיתי לעצמי לכתוב לו מה אני באמת חושבת כי הוא הרשה לעצמו לעשות זאת בעבר. לא פעם אחת הוא שאל אותי שאלות אישיות וקבע לי עובדות מעל גבי הפורום וקיבלתי את זה יפה וניסיתי לענות לו ולהסביר את עצמי. ובעצם עניתי גם לעצמי דרך השאלות האלו שלו. אני לא באתי להתריס או לזלזל או להוריד מרמת הקושי! אני רק באתי להגיד שאם אדם לא עושה משהו עם עצמו זה לא חכמה להאשים את כל העולם בבעיות שלו. ואני באמת חושבת שכופר הוא תוצרת של חברה הרסנית, תוצרת של חברה שלא נתנה לו השכלה ואפשרויות אבל למרות הכל אי אפשר להסתתר תמיד תחת הטיעון הזה. אני מתנצלת אם פגעתי בך כופר, אבל הרגשתי צורך להגיד לך בקול את מה שחושבים בשקט. דידית.

 

[רבי הקדוש]

אני מעריך נורא את ההערכה

אני לא מסכים, לא עם ברוריה לא עם דידית ולא עם בני בשום פנים ואופן, לא זה המקום לדון בזה, יהיו לנו הזדמנויות, או בהקשרים שלא נוגעים לאדם ספציפי.

 

[Le Fay]

ואותי מעניין לדעת:

א. מכמה אנשים בציבור החרדי אתה יכול לקבל תמיכה ממשית כשאתה מרגיש ככה (בלי להחביא את מה שאתה חושב באמת). ב. למה אתה חושב שזו אחריות של אנשים אחרים לפתור לך את בעית הבדידות. ג. והכי חשוב: מה כל כך בלתי נסבל בלהיות באמת-באמת בודד לפעמים. מה קרה? אנחנו לא יכולים להיות אף פעם לגמרי לבד עם עצמנו? תמיד צריך רעש רקע לחצוץ בינינו לבין עצמנו? לא הגיע הזמן שנלמד לעמוד פנים-אל-פנים מול ה"אני" החשוף שלנו, ולהישאר בחיים?

 

[רבי הקדוש]

"מה כל כך בלתי נסבל בלהיות בודד"

אפשר להבין רק אם אתה בודד, או שאתה בן אדם לא אטום סתום חתום ובלום. די, ברור שזה כיף לבחור לפעמים בבדידות, אבל לחיות כך בבדידות ולהיות מאושר? אני בשוק, אני המום, אני בהלם, אבל ברצינות. <הקדוש חושב שקצת טומאה לקדושים וקצת קדושה לטמאים לא יזיקו>

 

[Le Fay]

לדעתי זה פשוט תנאי הכרחי להתבגרות:

לחוות בדידות "עד העצם". ויותר מפעם אחת. לדעתי בנאדם לא רשאי לחשוב על עצמו כבוגר, ובוודאי לא כעצמאי, אם הוא חוסך לעצמו את ההתנסות הזאת. וזה לא בלתי-נסבל, כי עובדה שרובנו נשארים בחיים גם אחרי.

 

[Le Fay]

אמרת "אושר"? חחחח ../images/Emo6.gif

הצתה מאוחרת. רק עכשיו קלטתי. קצת גדולה עלי המילה הזאת, אם תסלח לי... אפשר להתמקח? ללמוד להיות לגמרי לבד, בלי רשת, בלי טלפון ובלי טלויזיה, זו התחלה טובה. לאט לאט לומדים לא לטפס על הקירות. אחר כך לומדים להפיק גם מזה סוג של תועלת. לא אושר, אבל הרגשה מזככת כן.

 

[רבי הקדוש]

תנאי הכרחי להתבגרות הא?

וואלה, אני לא יודע מהי ההתבגרות תוצרת לה פאי, וכמובן שאני ממש לא רוצה לחוות אותה. אני עברתי, לשמחתי, את שלב הבדידות. (אני בשלב הסינון) אבל אני זוכר כמה הייתי בוכה בלילה לבד כשאף אחד לא שומע. (ילדים בוכים לא, הבדידות מחזירה אותנו לילדות, טוב הא חחחחחה) ועכשיו ברצינות, זה נורא נורא קשה, תביני בנדם היה רגיל, שבלי לעבוד, יעני אין שיחות עסקיות, שבשעה 10 בלילה הוא כבר לא יכול לבדוק מי התקשר אליו בארבע בצהוריים, זה כבר עבר. ופתאום, קללות בטלפון. שיחות של "רק רציתי לומר לך שתמיד חשבתי שתאה סתם בעלגאיוה, חוצוף ומחוצף, מה אתה חושב ת´עצמך שתיותר מהגואן? מהתדפוק? אתה הרי יודע מה זה רבקיבאיגר." "מותק אתה אחלה שחקן שבעולם, בסדר הצלחת לעבוד על כולם, שתה יעני צדיק, יעני מבין בלימוד, יעני, תגיד ובכלל למה יצאת בשאלה,ף אתה לא יכול ללכת לבורסה ולחזור לישיבה, מה כזה ייצר הורע ישך, איכססס. היום, זה לא חוכמה לומר למטריד, לך תזדיין ימנייק. או לומר לו תשמע תבין אני הייתי חייב להתחתן עם גויה, סתאם, לא שאין יהודיות יפות, אבל עושה לי את זה שזה אסור, אתה אומר שילך להזדיין, ושיחשוב מה בראש שלו, פעם, זה היה חוכמה, הייתי יושב שעות על שעות ומצתדק על דברים שעשיתי כי רציתי. זה כואב. אני לא יכול שלא להיזכר בסיפור, מי שלא אוהב תערמומיות שלי שלא יקרא למה זה ערמומי ערמומי, כחודש אחרי שיצאתי בשאלה, הטריד אותי איזה מניק, אני, זיהיתי את הקול, אבל לא זכרתי מי זה, לא איך קוראים לו ולא איך הוא נראה. אתם בטח מכירים איך זה, מתקשרים. על הקו:קובי, מה נשמע, אני: איזה קובי מי זה קובי. על הקו: אז מי זה? אני לא פראיר) את מי אתה צריך. על הקו : את קובי. אני: טעות אחי. על הקו: אבל בכל זאת מי זה. אני: עונה, ושואל מה זה משנה. על הקו: האאאאא שפסל מה נשמע, אוי כמה רציתי להתקשר אליך, תראה איזו השגוחה פרוטיס, וסתם רציתי לשאול תגיד, זה נכון מה שמספרים... אני : מי אתה. על הקו: מה זה משנה. אני: מה זה משנה מה זה משנה. (יעני מה איכפתך לענות) על הקו: נו שפסל תענה לי. אני: טוב אחי, אין לי כח לזיבולי שכל, אתה לא רוצה לומר תשם, אני מנתק. אני מנתק. ויהי למחורת היום, והנה תקפו שיגעון, ואני, הינני משוגע, ורק שתקפתני שנינות ערמומית. הוא מתקשר לא מסחום, אותו מס´ של אתמול, ואני עונה בשיברון. אני:הלו על הקו: אוי שפסל. אני: אני לא מכיר אותך, אני לא יודע מי אתה, אבל אני חייב לספר לך משהו, אני עוד מעט לא יודע מה יהיה איתי, התחרטתי, איזה הדיוט הייתי אבל מה נעשה עכשיו, כולם כבר יודעים, מה יהיה, מה קורה. מה אני יעשה, אני רוצה לחזור הביתה לישיבה, יש לי סיכוי, אני שואל. על הקו: בטח יש לך סיכוי, עוד לא, בעצם אף פעם לא מאוחר, תמיד הדלתות פתוחות. ואז אני אומר: יש מצב שאנחנו מכחישים הכל ומספרים שהכל עלילה, (בנינו, אין מצב) על הקו: בטח, אני יעזור לך, (ואז, אוו איזה כיף, כמו תנין ששמח לטירפו) אני: (שואל בתמימות), תגיד לי מי אתה בכלל, כזה בן אדם טוב כזה טוב לב, איפה יש כזה דבר אצל החילונים, על הקו: מה אתה לא מזהה. אני: האמת, אני מזהה, אבל לא ממש. על הקו: אתה לא זוכר, דיברת באירוסין שלי. (לא הכרתי אותו, לא היה מישידבר, דיברתי) אני: האאאאאא, יבן זונה מניק. לך תזדיין אתה לא מתבייש ככה להטריד בן אדם, תראה איזה סיפור הייתי צריך להמציא בשביל לדעת מי אתה, מנייק, לך תזדיין. ואז הבאתי לו תקללה בשיניים, קללה, שרק חרדי, שהאמין פעם בהשפעתם של קללות (אני אף פעם לא) יבין אותה. קיללתי כך: (הוא שומע כן, אם לא מה הטעם.) ה´ אלוהי, אתה יודע כמה חירפתי את נפשי ללמוד את תורתך, קח נא את כל המצוות, שעשיתי, ותן לי שכרי בעולם הזה, שכרי יהיה שתגרום למטריד פלוני (שמו ושם משפחתו, אם הייתי זוכר איך קוראים לאבא שלו זה היה פצצה) צער ומכאוב, ושיחיה כל ימיו ביסורים, ושתסגור לו מעינות החכמה והשפע, כל זה נאמר כשעל הקו נשמעים תחינותיו של המנייק שאפסיק מלקללו, ושאחזור בי. הוא התחנן והתחנן, עד שנשבעתי שזהו רצוני. לא ידעתי לאיזה בור נפלתי, הבחורציק בא למקום עבודתי, התחנן על נפשו, וביקש שאני יעשה התרה לקללה (התרת קללות) לא הסכמתי, ואיימתי שאם הוא ימשיך לשגע אותי אני ימציא קללה יוצר יצירתית. הוא פנה לאבא שלי, זה לא רצה להתיחס אלי. אימי, התמלאה רחמים עליו, וביקשה ממני להתיר את הנדר. הבטחתי, אבל בתנאי שהוא לא מדבר איתי, עברה שנה מאז, כל יום אני אומר מחר, לא יוצא לי מה לעשות. אבל מחר, בטוח, כאילו די מספיק כמה אפשר לסחוב עם זה, מחר אני הולך. חהחהחהחהחה. בלי שום קשר, הבנדם התגרש מאישתו, יש לו צרות צרורות, נו מה אני קשור לעסק. מסכן, ממש מסכן, אבל מה אני יעשה, הייתי כל כך עצבני פשוט לא שלטתי בעצבים שלי. בלי שום קשר, קיללתי בקללה הזו עוד קודם - אז ככה שעליו זה לא חל, זה חל על הקודם, שממש לא התרגש. את האמת

 

[האחד]

לא מפסיק לצחוק ....גדול ../images/Emo6.gif

 

[adam222]

ע-נ-ק../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif

 

[ברוריה2]

אה, "אושר" מיודעינו משכבר..

 

[כופר עם שטריימל]

מדהים אותי

ב. למה אתה חושב שזו אחריות של אנשים אחרים לפתור לך את בעית הבדידות מי שיראה לי איפה כתבתי את זה מקבל 100$. ובני, אתה לא שווה תגובה.

 

[שלא מרצונו]

קשה ונוגע ללב. הפתרון-התאבדות

אולי הכותרת הזו קצת מקוממת. אבל מה לעשות. עצם המעשה שעשו הוריו של כופר בכך שהביאוהו לעולם הביאה עליו את כל יסוריו, את כל העצב, הרוע והמרירות. הוה אומר--אין להביא ילדים לעולם. בני אולי צודק בדבריו, ודווקא הצדק שבדבריו הוא הרוע, השקר בקיום העולם. צודק כופר שהוא לא מתלהב מכלום. הוא כבר איבד את ה--ז י ק , את יצר החים שהיה לו בגיל צעיר יותר. הזיק הזה הוא סתם, בלי סיבה, שכן כל העולם הזה בלי סיבה כלל וכלל, אבל הזיק הזה עושה אנשים שמחים. מי שאין לו את הזיק הזה טוב מותו מחייו, ועל כן הוכנס הציאניד באחד הציטוטים. ומי שיש לו בעיה עם התאבדות, יבוא איתי חשבון.

 

[כופר עם שטריימל]

אתה השני שמדבר פה לענין

אחרי לילית, ואם תבדוק תמצא את הצד השווה שביניכם, ושוב החבר´ה פה יתחילו להתעצבן עלי על הרוח הדיכאונית שאני משרה פה, והאמת צודקים ואני באמת מתנצל סליחה זה יצא לי בלי להתכוון לא שלי אבל אהבתי

 

[רבי הקדוש]

אחי אחי אחי, שמע נא דיברותי.

אני סך הכל בחור צעיר, שבאמת, על אף הדרך הארוכה שעברתי, איני יודע עדיין סבל מהו. "מצב רוח זיפט" הוא אורח קבוע אצלי, אבל הוא לא קבע עדיין יתידות, הוא אורח. יחד עם זאת, אני ממש לא חושב שחייך יהיו תמיד סבל, תשמע, אנשים מתרגלים לחיות בבית סוהר, אנשים מתרגלים לחיות כמוגבלים בלי ידים ובלי רגליים. אפי´ אפשר לראות אנשים שמתעוורים והם מגיעים אחרי כמה זמן לאושר. המפתח נמצא ביד שלך, אם החלטת שאתה לא יוצא בשאלה, גמרנו, לא חושבים על זה יותר, מה שקורה, זה שאתה רגע לפני שאתה משלים עם זה אתה, ולא באשמתך, מציעים לך, שוב חושב, אולי בכל זאת, וזה סתם מיותר, אם זה נורא קשה, או שיש לך ילדים שלא תצליח לכלכל אותם, עזוב רד מזה, לא צריך התאבדויות ולא כלום. אלו יכולים להיות חיים אחלה חיים. בדיוק כמו החיים שלי אם אזכה בלוטו. לא בגרות לא תואר ולא נעליים, אני ישב בבית ילמד יקרא חומר שמעניין אותי וזהו, נראה לך שאני ישב כמו טוקי לשנן מילים באנגלית, שתלך האנגלית לעאזאזל. תן לי בית (לא גדול, שיהיה בית פרטי 6 חדרים) אוטו, (לא מיוחד, אני מוכן להסתפק ב BMW החדשות, עוד בית כזה אני יקנה וישכיר, וכך אחיה את חיי באושר. אני ילך באוניברסיטה להנאתי, רואה תלמידים שוקדים במאמץ על תלמודם, ואשמח, אני לא מתאמץ ללמוד, אני נהנה ללמוד, מה שמאמץ אותי, לא אצלי. אין לך ווילה, אבל אתה בהחלט מסודר מבחינה כלכלית, אז בלי תוכניות מרחיקות לכת, איזה קורס שתיים באוניברסיטה הפתוחה, לא בשביל התואר, זה עם יבוא יבוא, סתם בשביל הלימודים. אני הייתי בישיבה חצי שנה ככופר מוחלט, ולא פיספסתי אפי´ סדר אחד. למה? לא היו מבחנים, אבל סתם בשביל ללמוד. אני למדתי הכי לאט בישיבה, אף אחד לעולם לא רדף אחרי, זה גם יכול להיות כיף. עכשיו זה נראה לי נורא ואיום, אבלך כבחור ישיבה בהחלט לקחתי אפשרות כזו בחשבון, להישאר חרדי מה נורא קשה? (לחילונים וליוצאים הותיקים נא לא להתערב, שכחתם פשוט) ממש לא קשה. אני לא יכול שלא לדמיין את עצמי בעולם בו בני האדם בעלי כנפיים מעופפות, איך שהם מרחמים עלי, ואפי בוכים בגללי, מה כשאתה צריך לירושליים מה אתה עושה, מחכה בתור לאוטובוס משלם כסף וכו´ וכו´ ועוד שעה נסיעה, אוי איזה חבל, תרים טלפון אני יקפיץ אותך זה שתי דקות בשבילי. שלא לדבר על בן של מיליארדר, "מה אתה קם בבוקר כל יום לעבודה, אויש איזה מסכן שאתה, תגיד, עשרת אלפים שקל בחודש ישפרו לך את המצב רוח?" נו אתה רוצה עוד רשימה של אנשים שמרחמים עלי, יש המון, אז מה, אני מסכן? לא. טוב לי. אצלך, זה לא אנשים מרחמים עליך, אתה מרחם על עצמך, נו בסדר, זה ממש לא משנה, כמו שבן העשיר יצא לעבודה בעצב כשאביו ירד מנכסיו, בהתחלה יהיה בעסה בסוף מתרגלים, כך אתה, ברור לי שבסוף יהיה טוב. תחשוב, יש אנשים שארבעים שנה, מאז שהשתחררו מצה"ל עד היום, קמים כל בוקר בשבע, הולכים לעבודה, מנקים את המכונות במפעל, כל יום כל יום שנים, אני חושב על זה, אני אומר איזה חיים אלה, מה כל יום אותו סבר בלי סיפוק וכו´ וכו´ תלך למפעל, ותראה שיש שם אנשים שמסוגלים לצחוק, להשתעשע, ואפי´ מוצאים זמן להתעניין בחדשות. יאלה, הבטחנו בלי הודעות ארוכות. מחזיק לך אצבעות בטוח שיהיה לך טוב בסוף ממש לא משנה איך זה יהיה שבתאי

 

[אתאיסט עם ציציות]

ארוך, ארוך, אבל שווה