נמאס להתבחשש
New member
הודעה שכייף לכתוב.
הודעה זו (שתערך ע``י יפת העיניים בעז``ה. טוב שיש חברים) מיועדת לאותם חברי פורום שנמצאים כרגע בשלב היותר קשה מבחינת ההתמודדות עם המשפחה. כולם אומרים לכם שזה זמני. שבסוף הם יתרגלו. שמתי שהוא ההתנגדות תרד. הניכור ידעך והאנטי הגדול יפנה מקום לחיבוק של חום וקבלה. נכון, לא תמיד זה קורה. וגם אם כן ה``שולם`` הוא קר ועניני אבל יש תקווה. הסיבה שאני רושמת (בעינים נוצצות עדין) את כל זה, היא אתמול בלילה. ובכן, בשעטמוציות החלתי את פרק העברת חפצי לדירה. חלק מהדברים אוכסנו אצל הורי, כך שבשעת לילה מאוחרת דהרנו בכבישי הדרום על כרכרתו המופלאה של אליזד היקר שכל המסרים וההקלדות והסימוסים לא יצליחו להביע את עומק הכרת התודה שלי למפעל ההובלה המלכ``רי שלו. מלך אתה בנאדם מלך! דהרנו רספיד הפצוע האנגלי ושנה ופירש החביב. שלהם תודותי והערכתי נתונות ללא גבול (עוד דבר נפלא שגילתי אתמול. עוצמת הנתינה ללא גבול של חברים. תודה רבה רבה לכם אנשנושים יקרים ומצחיקים שלי) ובכן נחתו בשלום פחות או יותר אצל הורי. והרגעים האלה, של כניסתי הבייתה בחולצה מעושרת מעט (שרוולים גבוליים) וחצאית הבית, מלווה ב2 גברים גלויי ראש, סימנה עבורי כמה דברים. קודם כל הדרך הארוכה שעברתי מאז ימי הורדת העגילים לפני שנכנסתי הבייתה (אבא התנגד גם לחור אחד.) ולבישת החלוק מעל הפיז`מה לפני צאתי מהחדר. דרך המריבות הקשות והמשברים הכואבים עד לשיחת היציאה מהארון שהתרחשה לפני כמה חודשים. באמת שלא האמנתי לפני שנתיים שאגיע בכלל למצב כזה. ואימא דפקא שיחקה את המשחק יפה ואפילו סיפרה לאחותי ש``הם נראים דווקא נחמדים``. לבד מזאת. הניצחון הקטן הזה שלי. מין קפיצה אחרונה על המשוכה ההיא של הפחד שהורים ידעו. אולי סוג של זריקת זין מוחלטת. זו אני. וכן, יש לי חברים גברים. מה תעשו? או אם אתנסח בפחות בוטות (למה שאעשה זאת? כי זו הודעה שאמורה להגיע לקהל בעל מכנה משותף רחב ככל האפשר ולכן פרובקציות ורבליות, אאוט!) זה קרה. יום אחד באתי כמו שאני. אומנם עם הרבה כבוד לבית ואהבה למשפחה. אבל בדיוק כמו שאני. וואללה. ההורים המשיכו לחיות עם זה. לא טרקו דלת. לא צרחו עד כלות נשימה. לא התעלפו ולא חטפו התקף לב (כפי שאיימו פעמים רבות בעבר) ואפילו חייכו. אולי אני נתפסת במתיקות אופיינית לסמנטיקה דביקה אבל האירוע הקטן הזה מיצב אותי מבחינת החופש שאני חשה במקום הרבה יותר גבוה. אז יקיריי, האזרו בסבלנות, הייו אמיצים ומעיזים. דברים זזים. ואנשים משתנים. וכמו שאמר סיטרא בלשון הזהב שלו. ``גם ההורים מתרגלים לטעם של החרא``. וחוצמיזה אני עוזבת את ספתע. נו מור סיפורי אניטה וחואן בפרק ה4762 שהאחיינית המתה חוזרת בדמות שדה ומפרידה בין הלבבות רושפי אהבה. נו מור עוצר מ11. נור מור ויכוחי ``תגמרי מהצלחת``. ספתא. אוהבת אותך.
הודעה זו (שתערך ע``י יפת העיניים בעז``ה. טוב שיש חברים) מיועדת לאותם חברי פורום שנמצאים כרגע בשלב היותר קשה מבחינת ההתמודדות עם המשפחה. כולם אומרים לכם שזה זמני. שבסוף הם יתרגלו. שמתי שהוא ההתנגדות תרד. הניכור ידעך והאנטי הגדול יפנה מקום לחיבוק של חום וקבלה. נכון, לא תמיד זה קורה. וגם אם כן ה``שולם`` הוא קר ועניני אבל יש תקווה. הסיבה שאני רושמת (בעינים נוצצות עדין) את כל זה, היא אתמול בלילה. ובכן, בשעטמוציות החלתי את פרק העברת חפצי לדירה. חלק מהדברים אוכסנו אצל הורי, כך שבשעת לילה מאוחרת דהרנו בכבישי הדרום על כרכרתו המופלאה של אליזד היקר שכל המסרים וההקלדות והסימוסים לא יצליחו להביע את עומק הכרת התודה שלי למפעל ההובלה המלכ``רי שלו. מלך אתה בנאדם מלך! דהרנו רספיד הפצוע האנגלי ושנה ופירש החביב. שלהם תודותי והערכתי נתונות ללא גבול (עוד דבר נפלא שגילתי אתמול. עוצמת הנתינה ללא גבול של חברים. תודה רבה רבה לכם אנשנושים יקרים ומצחיקים שלי) ובכן נחתו בשלום פחות או יותר אצל הורי. והרגעים האלה, של כניסתי הבייתה בחולצה מעושרת מעט (שרוולים גבוליים) וחצאית הבית, מלווה ב2 גברים גלויי ראש, סימנה עבורי כמה דברים. קודם כל הדרך הארוכה שעברתי מאז ימי הורדת העגילים לפני שנכנסתי הבייתה (אבא התנגד גם לחור אחד.) ולבישת החלוק מעל הפיז`מה לפני צאתי מהחדר. דרך המריבות הקשות והמשברים הכואבים עד לשיחת היציאה מהארון שהתרחשה לפני כמה חודשים. באמת שלא האמנתי לפני שנתיים שאגיע בכלל למצב כזה. ואימא דפקא שיחקה את המשחק יפה ואפילו סיפרה לאחותי ש``הם נראים דווקא נחמדים``. לבד מזאת. הניצחון הקטן הזה שלי. מין קפיצה אחרונה על המשוכה ההיא של הפחד שהורים ידעו. אולי סוג של זריקת זין מוחלטת. זו אני. וכן, יש לי חברים גברים. מה תעשו? או אם אתנסח בפחות בוטות (למה שאעשה זאת? כי זו הודעה שאמורה להגיע לקהל בעל מכנה משותף רחב ככל האפשר ולכן פרובקציות ורבליות, אאוט!) זה קרה. יום אחד באתי כמו שאני. אומנם עם הרבה כבוד לבית ואהבה למשפחה. אבל בדיוק כמו שאני. וואללה. ההורים המשיכו לחיות עם זה. לא טרקו דלת. לא צרחו עד כלות נשימה. לא התעלפו ולא חטפו התקף לב (כפי שאיימו פעמים רבות בעבר) ואפילו חייכו. אולי אני נתפסת במתיקות אופיינית לסמנטיקה דביקה אבל האירוע הקטן הזה מיצב אותי מבחינת החופש שאני חשה במקום הרבה יותר גבוה. אז יקיריי, האזרו בסבלנות, הייו אמיצים ומעיזים. דברים זזים. ואנשים משתנים. וכמו שאמר סיטרא בלשון הזהב שלו. ``גם ההורים מתרגלים לטעם של החרא``. וחוצמיזה אני עוזבת את ספתע. נו מור סיפורי אניטה וחואן בפרק ה4762 שהאחיינית המתה חוזרת בדמות שדה ומפרידה בין הלבבות רושפי אהבה. נו מור עוצר מ11. נור מור ויכוחי ``תגמרי מהצלחת``. ספתא. אוהבת אותך.
