התופעה היום......
כבר מתקרבת למספרים האלו, ובשביל להוביל אותה למספרים כאלו צריכים לשכנע, לדבר, לכתוב מכתבים כמו המכתב שמיניסטים (את יודעת איזה תגובות הוא קיבל??? חברת פרלמנט באיחוד האירופי שלחה לנו תגובת תמיכה!!!, הוא קיבל תקשורת בכ 8 מדינות שונות, ארגוני שלום פלשתינאים הודו לנו על המכתב וכו´). צה"ל יקשיח מדינותו כלפי סרבנים - כליאה לחצי שנה זה לא מספיק? טרטור אין סופי מוועדה א´ לוועדה ב´ זה לא מספיק? אי הכרה של המדינה בשירות לאומי חלופי שעשית על דעת עצמך (כלומר להקריב 3 שנים מהחיים שלך ולא לקבל על זה הכרה מהמדינה), לא לקבל הטבות במקומות עבודה, לא להתקבל בכלל למקומות מסויים, לסכן מלגות לאוניברסיטאות ועוד, כל אלו לא מדיניות קשוחה מספיק??? אם בזה עמדו הסרבנים, הם יעמדו גם בדברים קשים יותר! וחוץ מזה אנחנו לא חיים בבועה, אמנסטי אינרנשיונל מספיק תקפה את ישראל על המדיניות שלה כלפי סרבני מצפון, אם ישראל וצה"ל יקשיחו את המדיניות זה למעשה יעשה עבירה חמורה על אמנות האו"ם, ישראל תוכל לאבד את מעמדה בקהילה הבינ"ל ועוד. "אבל שים לב שבתקופה כה מיליטנטית", נכון בתקופות קשות אנשים פונים לרדיקליזם, אם זה רדיקליזם ימני (התנועות הפאשיסטיות הישראליות חוגגות!) ואם זה רדיקליזם שמאלי... דווקא היום גם הרבה אנשים פנו שמאלה, ואם הם לא זה התפקיד שלנו לעשות את זה... ושוב פעם מגיעים למסקנה שהסרבנות עצמה היא לא מספיקה צריכים מכתבים כמו המכתב שמינסטים, צריכים להתראיין, צריכים לחלק חומר הסברה, להיות ברחובות - לדבר להסביר וכו´. "שיראו את ההשתמטות הזאת כהפקרות ותו לא, ניסיון להתחמק משירות צבאי תחת מסווה אידיאולוגי, ואני חייבת לציין שאני מסכימה" בואי אני אשאל אותך משהו, מה יותר קל? לעשות מה שכולם עושים, ללכת לצבא להשתחרר אחרי 3 שנים לקבל את כל ההטבות של חייל משתחרר, ולקרוע את התחת אני לא אומר שלא או לצאת נגד המשפחה (רוב המשפחות של סרבנים לא תומכות בהן) נגד הממסד, נגד החברים (גם חברים לא תמיד כל כך תומכים), להכריז על סרבנות מוצהרת, להיטרטר בוועדות מטופשות שרק יזלזלו בך עוד ועוד, ואז בסוף לשבת בכלא צבאי, ואחרי כל זה ללכת ולקרוע את התחת שלך 3 שנים בשירות לאומי חלופי, ולא לזכות באף הטבה או אפיל בהכרה הקטנה שעשית משהו למען הקהילה שלך. אז לפני שאת קוראת לזה "ניסיון להתחמק משירות צבאי תחת מסווה אידיאולוגי" תבדקי את העובדות. "בשורה התחתונה החיילים הם אלו שמחליטים איך לבצע את המדיניות בשטח" אוקיי מצב נתון, אני החייל הכי הומניסט בעולם, ואני משרת בשטחים, נניח בחברון, כמו כמעט רוב הזמן היישוב הערבי יושב תחת עוצר, אני עושה סיור עם היחידה שלי בערב ולפתע אני רואה חבורה של 3 ילדים משחקים כדורגל בחוץ, לפי הפקודה אני חייב לירות בהם, הם הפרו את תנאי העוצר, מה אני עושה, אני מבקש מהם לעלות בחזרה לבית, בטח נתקל בקצת התנגדות מקבל יריקה בפרצוף, אולי צריך לירות כדור או שניים באוויר, אבל גרמתי לילדים לחזור לבית שלהם. המפקד שלי ראה אותי עושה את זה, דיווח עליי למפקד שלו, הועפתי מהיחידה, אני כבר לא משנה שום דבר. למה? סירבתי פקודה. מה הייתי צריך לעשות לירות ב 3 ילדים שכל רצונם היה לשחק??? מצב שני, ליד המוצב של היחידה שלי התחילה הפגנה אלימה, חבורה של נערים זורקת עלינו אבנים ובקבוקי תבערה, המוצב שלנו לא מוגן כמו שצריך, כי הצבא החליט להשקיע עוד כסף במטוסים, רובים, כדורי גומי ושאר אמצעי תקיפה, במקום באמצעי מיגון בשביל החיילים שקורעים את התחת שלהם יום-יום, טוב נו, אני חייב לפנות את ההפגנה בכוח, איפה האמצעי שיטור שלנו??? איפה הזרנוקי מים? איפה הגז מדמיע (גם לא כזה הומני)? אהה.... שכחתי צה"ל לא השקיע כסף בהם... יש לנו רק כדורי גומי ורובים. טוב נו, אין ברירה, החיים שלי ושל החברים שלי במוצב בסכנה, מה אני אעשה אני יורה כדורי גומי, משתדל לירות לרגליים, לידי אני רואה חבר שלי ליחידה שלקח לידים רובה ומתחיל לירות אש חיה ולהרוג נערים... אני מיד קופץ עליו מעיף מידו את הרובה, המפקד שלי רואה את זה, מדווח למפקד שלו, ושוב הועפתי מהיחידה. מקרה שלישי - אני חייל קרבי, יושב במוצב שלי, נותנים לי פקודה רואה את האיש ההוא שמה עם אישתו והילדים שלו, תירה לו בראש. מה אני עושה??? אם אני לא יורה, מעיפים אותי. אם אני כן יורה, אני לא יכול לחיות עם עצמי. אם אני אצא מהמוצב אעשה מאמץ אמיץ, לעצור את הבנאדם, מעיפים אותי, אני מסכן את החיים שלי, ואולי גם עוד אינטרסים צבאיים. בכל מקרה, אין לי מה לעשות. טיעון החייל ההומניסט לא נראה פתאום כל כך תקף. ההשפעה הגדולה ביותר היא של הקבינט המדיני בטחוני, ושל הממשלה, אם אני אצביע למפלגות שומרות זכויות אדם, ההשקעות התקציביות ילכו לאמצעי מיגון, אמצעי שיטור, הפקודות יהיו פקודות הומניות וכו´. אם זה לא קורה, ומה לעשות יש רוב מיליטריסטי בממשלה ובקבינט, מה נשאר לי לעשות??? את הפעולה האזרחית האמיצה ביותר (מילים של שולמית אלוני על המכתב שמיניסטים!) ולסרב בצורה מוצהרת לקחת חלק מהדיכוי הזה! (כמעט) רק ככה!!! המדיניות הזאת בשטחים תשתנה, ברגע שהצבא ימצא במצב של אין ברירה, ומצב זה יכול להגיע בעזרה שלנו, בהמשך הפעולות כמו המכתב שמיניסטים, בחלוקת חומר הסברה, בהפגנות וכו´.
