שלום יעקב, בוא נדבר על אופטימיטות
וספר לי על איך כאיש הלוקה בתסמונת טוראט וכמורה בישראל אתה מצליח לשמור על אופטימיות... אני כותבת את הדברים כאילו בני כתב לך אותם... אני רק ילד...ואל תשכח לרגע שכתבתי שורה זו... אני בן 11.5. תלמיד כיתה ו'.מהיום הראשון במערכת החינוך היה לי קשה. לא קשה כי בחרתי או רציתי אלא כי הוכתב לי...המח הכתיב לי להיות אלים, הגוף אמר לי לעשות כך - כשרציתי אחרת, הגוף קפץ לי כשאמרתי לו לא ובעצם - כלום לא היה מבחרתי. כשהתחלתי להשתמש בתרופות - די שלטתי במצב...אבל אתה יודע - כל דבר לוקח זמן...לקח זמן עד שהגדירו אותי כטוראטניק, לקח זמן עד שהתרופות עזרו ולקח זמן...שבעצם לא הסתיים עד היום - שמערכת החינוך הבינה אותי...והנזק שנגרם הוא גדול. החברים לא אוהבים אותי, לא מזמינים אותי, צוחקים עלי ואל תשכח שלכל ילד יש גם זוג הורים שבעצם מעבירים לו מסרים, מחנכים אותו, אומרים לו מה כן ומה לא... ואספר לך שני סיפורים מהשבוע האחרון ונראה אותי מסביר לי - הילד - איך לשמור על אופטימיות... הפסקתי עם הרספרידל לתקופה של 7 חודשים. מסיבות רפואיות. אין מנוס ואני חייב לחזור עכשיו להשתמש בתרופה זו. מנסיון העבר - לוקח לי כחודשיים עד שאני מתייצב אבל אני יודע שזו תקופה וזה יחלוף. בנתיים - אני מתפרץ מפעם לפעם (אני לא יודע אם אתה מכיר את התחושה אבל הגמד הזה שלך נכנס לי פנימה עמוק עמוק למח ו- מ - ט - ר-י -ף אותי...ואני מכה)...אני כל כך משתדל שלא אבל מה לעשות שהחברים לא מבינים וגוררים אותי...כי כיף להם שהשיעור מתפוצץ ויש אקשן. נגה, ילדה מכיתתי אוהבת להרגיז אותי. לפני שבועיים היא התיישבה מאחורי ולעסה כמו - תסלח לי - פרה. ביקשתי פעם, פעמיים שלוש די וכשלא הפסיקה דחפתי לה את השולחן. היא דחפה ואני דחפתי ואתה בטח לא יודע איך זה - אבל הכתי אותה. כמובן שההורים שלה התערבו מיד. הם השעו אותה מבית הספר עד להודעה חדשה...הם כתבו מכתב בתפוצת "כל העולם" שאני מקרה "פתולוגי"...כך הם כתבו...ועד שלא אסולק מבה"ס היא לא תחזור ...וכל החברים לועגים לי שבגללי נגה לא לומדת...סופו של סיפור שהיא חזרה אבל נראה אותך מסתובב ואצבע מאשימה מולך...נראה אותך מרגיש רגשות אשמה שאבא ואמא שלך צריכים כל הזמן להלחם נגד כולם..לשמור עליך מימין ומשמאל כשבעצם אתה לא רוצה להיות להם למעמסה...ואני אומר להם את זה כל הזמן...אני מתנצל המון...אפילו בלילה שכאמא לא שומעת אני בוכה (אבל הלילה אמא שמעה - ובגלל זה היא כותבת לך...). שלשום, בסוף היום, חבורה של ילדים מכיתה ה' הציקה לי...התפרצתי...אני יכול להגיד לך מראש שבברור שנעשה הסתבר כי לא הייתי אשם...הם התגרו בי...אבל ניסיתי לברוח מבה"ס והשומר תפס אותי בכח... באותו יום פגשה אחותי חברים שסיפרו לה שניסיתי להרוג את השומר, שניסיתי לחטוף ממנו את האקדח...ותתאר לך איך אמא ואבא שלי הגיבו....אבל זה כל כך לא נכון...לא עשיתי כלום...ואיך אמא שלי אומרת בסלנג - "לך תוכיח שאין לך אחות...". אז אתה יודע מה...השמועה כשם שהגיע כך היא תעלם...אבל מה אני עושה עם אמא ואבא שדואגים לי כל כך...שהסיפורים האלה "מקצרים להם את החיים"...ומה אני עושה עם הטוראט הזה שמהתל בי? ואיך אני ממשיך ללמוד במערכת חינוך שלא יודעת לקבל אותי? ומה אני עושה עם החברים...אני כל כך רוצה חבר ולו רק אחד...אחד...זה מוגזם מידי לבקש? כתבת למעלה שיש עוד אנשים אופטימיים...אמא ואבא שלי כל הזמן משננים לי לחשוב חיובי, שהכל זמני, יחלוף ויעבור, שאתבגר, אשתנה, שהם ימצאו לי סביבה שתקבל אותי...אני משתדל, אני מנסה לראות בכל מקרה גם את הצד החיובי (כי ככה אומרים לי לעשות) אבל תגיד לי...כילד עם כל כך הרבה משקעים אתה חושב שאני אגדל להיות מבוגר כמוך - אופטימי? יש לך גמד של אופטימיות???? אבקש מאמא לקנות כמה... יעל
