הודו.. היא כאן../images/Emo35.gif
או.. מסע בעקבות הלב.. או.. קבצנים.. במקומות קדושים.. או.. המסע בעקבות הפחד. או.. עולם בתוך עולם. שנים אני גרה בירושלים שנים שאני רוצה לסוע לכותל, רק אני. לבד. בלי אף אחד. היום.. לקחתי את המעיל הצבעוני החם ונסעתי. לכותל. שלא תבינו הדרך.. מוגנת. אבל הבטן.. התהפכה. כאבה. כן.. יש לי פחדים ידועים מהעיר הזו. כמו פחד גבהים.. הם לא ממש חולפים. "אנא בכוח", "קול גלגל" נסיעה ארוכה בשני אוטובוסים אל תוך המחשבות. כמו מתחלפת תפאורה ברגע, כתיירת לשעה קלה בארצי שלי השלטים מתחלפים, הבגדים משתנים האנשים.. גם הם.. נראים אחרים. ואחר כך.. גם השפה משתנה. התפאורה משתנה. והדרך.. בעצם.. כל כך קצרה. נוסעת.. אל עבר הקיר ההוא, האבנים שכבר אינן מתגלגלות. מגיעה לכותל, עומדת לכמה דקות מתחברת פנימה, לאנרגיות הרי אלוהים בכל מקום וגם המלאכים בכלל לא צריך להרחיק עד לקיר האבנים. תפילה של בריאות ושלווה ושלום והרבה אהבה.. ואושר ושמחה לכל אהובי ואוהבי. לכל משפחתי וחבריי. ואפילו.. גם.. כמה מחשבות וכמה מילים ותחושות לעצמי. ואז.. אותה אישה שהפריעה לי כמה פעמים בתפילה האישית הפנימית כי רק זזתי לרגע מהקיר, כדי לפנות מקום.. גם לאחרות. ובסוף אמרתי לה. שהיא מפריעה לי. אז נתתי כמה שקלים והשיחה.. צמרמורת של אמת יחד עם תחושה.. ש.. לפעמים עדיף לשתוק למרות הכל. אז היא אומרת.. הכלה.. צריכה כסף והשוטר בחוץ לא מרשה לקבץ נדבות חייכתי.. אמרתי לה.. נכון עוד שניים שלושה מטרים אחורה ולא תפריעי בתפילה. צודקת.. או לא. אני בטוח טועה. כי לפעמים צריך לשתוק אבל כך הרגשתי באותו הרגע. שהיא קטעה את כל החיבור שהיה לי פנימה. לעצמי. שלי. אז.. חזרתי לקיר.. לעוד כמה דקות של הנחת ידיים.. וגם בקשת סליחה, וגם בקשה לאותה כלה.. שתמצא את הדרך לחתונה. במהרה. ויצאתי משם. ועשיתי קניות וברגע אחד.. החיים חוזרים לחומריות הכל כך רגילה. והכותל מלא אנשים מתפללים וילד שחוגג בר מצווה. והאבנים.. הן תמיד שם. ואלוהים.. הוא תמיד בפנים. והמלאכים.. אומרים.. זה בסדר ילדה יקרה וקצת צוחקים איתי ועליי על המצפון שעובד עד בלי דיי. ובדרך חזרה לתחנה המרכזית באוטובוס הומה אדם יש רק אחת.. עם מעיל צבעוני ומכנסיים ולא חצאית אוכלת בייגלה עם זעתר מהמוכר הערבי.. מעבר לכביש. רק אחת.. שהיא אני. אז סגרתי את המעגל הזה עם ירושלים, הרגע הזה לו חיכיתי בלי לחכות שידעתי שאני רק רוצה להיות שם כמה דקות. לבדי. עם עצמי. בשבילי כי להגיע לשם.. לפעמים זו דרך, זה ממש מסע. זהו. אפשר לאסוף את הדברים להכניס לארגזים אפשר.. להמשיך הלאה. כי עוד מעגל נסגר לדרך חדשה. עכשיו אני יודעת זה בדיוק הזמן לעזוב.
או.. מסע בעקבות הלב.. או.. קבצנים.. במקומות קדושים.. או.. המסע בעקבות הפחד. או.. עולם בתוך עולם. שנים אני גרה בירושלים שנים שאני רוצה לסוע לכותל, רק אני. לבד. בלי אף אחד. היום.. לקחתי את המעיל הצבעוני החם ונסעתי. לכותל. שלא תבינו הדרך.. מוגנת. אבל הבטן.. התהפכה. כאבה. כן.. יש לי פחדים ידועים מהעיר הזו. כמו פחד גבהים.. הם לא ממש חולפים. "אנא בכוח", "קול גלגל" נסיעה ארוכה בשני אוטובוסים אל תוך המחשבות. כמו מתחלפת תפאורה ברגע, כתיירת לשעה קלה בארצי שלי השלטים מתחלפים, הבגדים משתנים האנשים.. גם הם.. נראים אחרים. ואחר כך.. גם השפה משתנה. התפאורה משתנה. והדרך.. בעצם.. כל כך קצרה. נוסעת.. אל עבר הקיר ההוא, האבנים שכבר אינן מתגלגלות. מגיעה לכותל, עומדת לכמה דקות מתחברת פנימה, לאנרגיות הרי אלוהים בכל מקום וגם המלאכים בכלל לא צריך להרחיק עד לקיר האבנים. תפילה של בריאות ושלווה ושלום והרבה אהבה.. ואושר ושמחה לכל אהובי ואוהבי. לכל משפחתי וחבריי. ואפילו.. גם.. כמה מחשבות וכמה מילים ותחושות לעצמי. ואז.. אותה אישה שהפריעה לי כמה פעמים בתפילה האישית הפנימית כי רק זזתי לרגע מהקיר, כדי לפנות מקום.. גם לאחרות. ובסוף אמרתי לה. שהיא מפריעה לי. אז נתתי כמה שקלים והשיחה.. צמרמורת של אמת יחד עם תחושה.. ש.. לפעמים עדיף לשתוק למרות הכל. אז היא אומרת.. הכלה.. צריכה כסף והשוטר בחוץ לא מרשה לקבץ נדבות חייכתי.. אמרתי לה.. נכון עוד שניים שלושה מטרים אחורה ולא תפריעי בתפילה. צודקת.. או לא. אני בטוח טועה. כי לפעמים צריך לשתוק אבל כך הרגשתי באותו הרגע. שהיא קטעה את כל החיבור שהיה לי פנימה. לעצמי. שלי. אז.. חזרתי לקיר.. לעוד כמה דקות של הנחת ידיים.. וגם בקשת סליחה, וגם בקשה לאותה כלה.. שתמצא את הדרך לחתונה. במהרה. ויצאתי משם. ועשיתי קניות וברגע אחד.. החיים חוזרים לחומריות הכל כך רגילה. והכותל מלא אנשים מתפללים וילד שחוגג בר מצווה. והאבנים.. הן תמיד שם. ואלוהים.. הוא תמיד בפנים. והמלאכים.. אומרים.. זה בסדר ילדה יקרה וקצת צוחקים איתי ועליי על המצפון שעובד עד בלי דיי. ובדרך חזרה לתחנה המרכזית באוטובוס הומה אדם יש רק אחת.. עם מעיל צבעוני ומכנסיים ולא חצאית אוכלת בייגלה עם זעתר מהמוכר הערבי.. מעבר לכביש. רק אחת.. שהיא אני. אז סגרתי את המעגל הזה עם ירושלים, הרגע הזה לו חיכיתי בלי לחכות שידעתי שאני רק רוצה להיות שם כמה דקות. לבדי. עם עצמי. בשבילי כי להגיע לשם.. לפעמים זו דרך, זה ממש מסע. זהו. אפשר לאסוף את הדברים להכניס לארגזים אפשר.. להמשיך הלאה. כי עוד מעגל נסגר לדרך חדשה. עכשיו אני יודעת זה בדיוק הזמן לעזוב.
