מאין בא לא יגיע
"מאין בא ולא יגיע," שאלה שחרזדה
והדוכס הרכין את ראשו העטור עד שנוצת כובעו הירוקה נגעה בכף ידה של שחרזדה.
הדוכס חייך קלות.
חיוכו היה עקום וחשף שיניים אחדות, צהובות ועקומות.
"נדמה לי שהתחלפנו בתפקידים," אמר.
"ולי נדמה שאינך עונה לי," השיבה שחרזדה, טפחה קלות במניפתה על לחי הדוכס שהזדקף והמשיכה, "אתה שם לב שאינך משיב לשאלתי?"
באותו הרגע נזכר הדוכס באשתו הנבגדת, וכאב עז לפת אותו בחזהו כמו כף יד זדונית.
"אני חושבת שהגיע הזמן שתוצא מכאן," לחשה שחרזדה מחייכת.
"מה מה?... את לא יכולה," גמגם הדוכס, "את מטורפת."
שחרזדה המשיכה לחייך כשצנח הדוכס על הרצפה המרופדת שטיחים עבים ושעירים אשר ספגו את קול הנפילה.
"כשדוכס נושר באמצע הלילה," סיננה לעברו.
ובאותו הרגע קפאו עיני הדוכס, ושחרזדה לא השלימה עוד את המשפט לעולם.
במקום זה פרצה כרגע בצחוק מתגלגל כשל נערה צעירה שמלרטטת עם אהוב נחמד וחסון.
ענפי העצים הסמוכים חבטו בחלון החדר, כי הרוח בחוץ השתוללה, ומישהו, בבית הסמוך הדליק את האור, ואת מקרן השיקופיות, והוא ואורחיו ישבו לצפות בצילומים שהביא איתו ממסעותיו בפורטוגל המתחדשת.
"שם יש יין נהדר," לחשה לעצמה שחרזדה, השתרעה על גבי המיטה הענקית , נשפה בהקלה ובהתה בתקרה הצבעונית, המעוטרת בסמלים שמשמעותם נסתרה ממנה.