הוא

[שירה כמים]

הוא

הוא הופיע שפוף
כמו הגשם של המאה העשרים ואחת
בעיירה נידחת ושחונה ששמה
ישראל הוא הופיע
כמו קאובוי צץ על פני האדמה
מתחזה לאלוהים
מי ישמע
שרק לא לזכור
מאיפה הוא בא
ומי הוא היה
רגע לפני שנוצרה מטרה
ונוסה השאון
בדרך

 

[קרנף לבן 1]

השיר הוא- יפה

 

[שירה כמים]

תודה קרנף

 

[שירה כמים]

כדם הבוהק

מישהו רצח את הכלב שלי
מישהו רצח את החתול שלי
אסור היה לי לצאת לחופש
ואסור היה לי להרגיש גם רווחה
אסור היה לי להרגיש גם רווחה
גם הקלה הרגשתי לאחר שנרצחו
לא אצטרך לטפל בהם
רק לגדל את הפרה שהייתה כבר גדולה ועכשיו קטנה
רק להאשים את א.א. שלא האכילו אותה
בביתך היא נרצחה
בית לטיפוח האמנויות
בית בו השירה נוזלת כמים
כדם הבוהק

 

[שחרזדה האחת]

מאין בא ולא יגיע

 

[שירה כמים]

מאין בא לא יגיע

"מאין בא ולא יגיע," שאלה שחרזדה
והדוכס הרכין את ראשו העטור עד שנוצת כובעו הירוקה נגעה בכף ידה של שחרזדה.
הדוכס חייך קלות.
חיוכו היה עקום וחשף שיניים אחדות, צהובות ועקומות.
"נדמה לי שהתחלפנו בתפקידים," אמר.
"ולי נדמה שאינך עונה לי," השיבה שחרזדה, טפחה קלות במניפתה על לחי הדוכס שהזדקף והמשיכה, "אתה שם לב שאינך משיב לשאלתי?"
באותו הרגע נזכר הדוכס באשתו הנבגדת, וכאב עז לפת אותו בחזהו כמו כף יד זדונית.
"אני חושבת שהגיע הזמן שתוצא מכאן," לחשה שחרזדה מחייכת.
"מה מה?... את לא יכולה," גמגם הדוכס, "את מטורפת."
שחרזדה המשיכה לחייך כשצנח הדוכס על הרצפה המרופדת שטיחים עבים ושעירים אשר ספגו את קול הנפילה.
"כשדוכס נושר באמצע הלילה," סיננה לעברו.
ובאותו הרגע קפאו עיני הדוכס, ושחרזדה לא השלימה עוד את המשפט לעולם.
במקום זה פרצה כרגע בצחוק מתגלגל כשל נערה צעירה שמלרטטת עם אהוב נחמד וחסון.
ענפי העצים הסמוכים חבטו בחלון החדר, כי הרוח בחוץ השתוללה, ומישהו, בבית הסמוך הדליק את האור, ואת מקרן השיקופיות, והוא ואורחיו ישבו לצפות בצילומים שהביא איתו ממסעותיו בפורטוגל המתחדשת.
"שם יש יין נהדר," לחשה לעצמה שחרזדה, השתרעה על גבי המיטה הענקית , נשפה בהקלה ובהתה בתקרה הצבעונית, המעוטרת בסמלים שמשמעותם נסתרה ממנה.

 

[שחרזדה האחת]

מקסים הסיפור ..תודה לך שירה מדהימה

 

[שירה כמים]

תודה על ההשראה יקירתי שחרזדה

 

[שחרזדה האחת]

לרשותך תמיד..השראה הדדית

 

[שירה כמים]

 

[שירה כמים]

*

למה הפסקת לאהוב אותי אהובתי
(בדיוק ברגע בו התחלתי אני לאהוב אותך)
?
למה הפסקת לאהוב אותי המנהלת
(בדיוק ברגע בו התחלתי להרגיש יציבות, ביתיות)
?
למה הפסקת לאהוב אותי המורה
(בדיוק כשאמרתי ששום דבר כבר לא נורא
לאור אהבתך)
?
למה מעולם לא אהבת אותי,
אימא?

 

[שירה כמים]

אל המקום בו נעדר הציץ

אל המקום בו נעדר הציץ
שם אני הולכת
ומושכת
אולי בכל זאת יניב חלב
מושכת
במה שאין למשוך
נאחזת
במה שאין להיאחז
לופתת

שם היה פעם ציץ
והיה פעם חלב,
עכשיו רק צלקת.
ועכשיו מה?

 

[שירה כמים]

איפה? כאן.

איפה הבית
איפה השינה
איפה האישה
איפה השגבה
איפה הצוואר
העורף שלי הכואב
נע ונד בחלל
עם חיוך החתולה
ושקט הכלבה

והמילים הנחברות מעצמן
אף הן עדות לקיומך-קיומך

 

[שירה כמים]

תתאמצי קצת

הרבה אנשים אוהבים אותך
הרבה אנשים אוהבים אותך
הרבה אנשים אוהבים אותך
הרבה אנשים אוהבים אותך
תתאמצי קצת להאמין נו מה יש לך את תתאמצי
לפחות עד השלב הראשון של הסולם להגיע
לפחות בקצות אצבעות ידייך
ורק עד השלב הראשון
תתאמצי קצת את
נו מה יש לך
תתאמצי