הוא יפה מדי בשבילי?
היי, ביקשו ממני להעתיק לכאן פוסט שכתבתי בבלוג. אז, בבקשה: ------------------------------------- אני אוהבת את איך שאני נראית. אני רואה לנכון להזכיר זאת כעת, כי אחרי שתקראו את הפוסט הזה, כבר לא תאמינו לי כל-כך. אבל זה נכון, אני אוהבת את איך שאני נראית - אוהבת את צבע העיניים, מבנה האף והשפתיים, אוהבת את הפרופורציונליות של הגזרה שלי, אוהבת את צורת החזה, את המותניים הצרות-יחסית. אוהבת את השיער בימים שבהם הוא לא צבוע בגוונים מזעזעים או לא מסתדר טוב. חושבת שיש לי תחת נהדר, וגם גב יפה, לבן וחלק. לפעמים, כשאני עומדת ערומה לגמרי מול המראה בחדר שלי, אני מסתכלת על ההשתקפות שלי וממש מרוצה ממה שאני רואה שם. ואז אני חושבת לעצמי, שאיזה כיף יהיה לבחור הבא שיזכה לגעת בי, למשש אותי, לחוש אותי צמודה אליו. אבל זה לא אומר שיש חלקים בי שאני לא אוהבת, כי בהחלט ישנם כאלו. אני חושבת, למשל, שהעיניים שלי קצת קרובות מדי זו לזו. אמרתי את זה למישהו לא מזמן, הוא אמר לי שאני מדברת שטויות. מצד שני, גם העיניים שלו קצת קרובות מדי, אז לא לקחתי את דעתו יותר מדי ברצינות. שלא לדבר על זה שאיזור העיניים שלי בכלל בעייתי לדעתי, בגלל המשקפיים שאני סוחבת על האף כבר מגיל חמש. עדשות מגע יש, אבל זה סיוט בשבילי ללכת איתן יותר מכמה שעות - ובטח ובטח שקשה לי לשבת איתן מול המחשב. אז הן נשמרות לאירועים המיוחדים יותר. העובדה הזאת גורמת לי, מאז שאני ילדה קטנה, להרגיש שלא משנה מה אעשה, איך אתאפר ואיך אתלבש - כל מי שיראה אותי יחשוב, אוטומטית, שאני בוקית משעממת, בגלל המסגרת הארורה שממוקמת לי מסביב לעיניים. ויש גם דברים נוספים שאני לא אוהבת - עור הפנים שלי דורש שכבה דקה של מייק-אפ כדי להיראות נורמלי, עוד עשרה סנטימטרים לגובה בכלל לא היו מזיקים, והיה גם ממש נחמד אם הייתי יורדת איזה שניים-שלושה קילו. שיער חלק יותר או מתולתל יותר יכול היה לעזור למראה הכללי - אבל מה לעשות שכמו רוב העולם, אני מסתובבת במשך רוב הימים עם שיער גלי ומשעמם, עד שאני טורחת לעשות פן, או לתלתל אותו קצת בעזרת קרמים. ירכיים קצת פחות מעוגלות, או, לכל הפחות, רגליים קצת יותר ארוכות, היו מאפשרות לי ללבוש חצאיות הרבה יותר בכיף. גם מהצוואר שלי, יש להודות, אני לא לגמרי מרוצה - אבל סביר להניח שאף אחד לא שם לב אליו חוץ ממני. בסופו של דבר אני חושבת שמבחינת מראה, ביחס לשאר העולם, הייתי מעניקה לעצמי ציון של בין 70 ל-85. כשאני ממש לא מתאמצת, זה 70. כשאני מתאמצת - עונדת עדשות, מתאפרת, מתלבשת כמו כוסית ונהנית מ"יום שיער טוב" - אני יכולה להגיע ל-85. מעבר לזה, סביר להניח שלעולם לא אגיע. כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה כדי לספר לכם על הדייט האחרון שלי, שאירע ביום חמישי בערב. התחלנו לשוחח באיזשהו אתר הכרויות. שלחתי לו הודעה, הוא חזר אלי. בעקבות הפוסט הקודם, שסיפר על זה שאני מחפשת עכשיו דברים אחרים, קצת שונים מהרגיל - שלחתי לו הודעה. הבחור הזה הוא לא הפרופיל המצוי והרגיל שאני פונה אליו באתרי הכרויות, אבל רציתי להיות פתוחה לדברים חדשים. הוא ענה לי, והתחלנו להתכתב קצת במסנג`ר. השיחות היו ככה-ככה, אבל הזכרתי לעצמי שעם אנשים מסוג שונה מזה שאני מורגלת אליו, יש מצב ששיחות המסנג`ר יצלעו, אבל בשיחות בעל-פה הם יהיו ממש אחלה. היו לו שלוש תמונות בפרופיל. אחת היתה קצת מטושטשת, והוא נראה בה ממש חמוד - אלא שלאור הטשטוש היחסי, זה היה נתון בספק. שתי התמונות האחרות היו רק בסדר. בקיצור, ביום חמישי בערב קבענו, סופסוף, להיפגש. בשעה היעודה הוא התקשר ואמר שהוא מחכה לי למטה. אני, מצידי, התחתכתי בטירוף לפני הפגישה - כל מה שיכולתי לעשות - חוץ מפן בשיער - עשיתי. לא יודעת למה, התחשק לי להיראות טוב, הכי טוב שאני יכולה. ירדתי במעלית, ויצאתי ללובי. הוא לא היה שם. דחפתי את דלת הכניסה לבניין ויצאתי אל השביל שמוליך לכביש. כשראיתי מה בא לקראתי, לבי כמעט הפסיק לפעום. לעברי צעד אחד מהבחורים היפים ביותר שראיתי מימי. ללא ספק, הבחור היפה ביותר שיצאתי איתו אי-פעם. לא האמנתי שזה קורה לי. העפתי מבט מהיר לעבר פניו, מנסה לקלוט את התגובה הראשונה שלו כשמבטו ינחת עלי. מנסיוני, התגובה הזאת, העפעוף המהיר בעיניים כשהוא סוקר אותי לראשונה, מאד קובע. אם יש לו מבט לא-מרוצה, הלך עלי. כל הדייט יכול להיות סבבה לגמרי, אבל הוא לא יתקשר אחר-כך. אם יש לו מבט מרוצה, בהחלט יש על מה לדבר. ונדמה היה לי, רק נדמה, שהיה לו מבט מרוצה בעיניים. אולי. ככה, לפחות, הרגשתי. הלכנו לפאב, ובילינו שם שעתיים מוצלחות ביותר. ראיתי שהוא ממש נהנה, כל הזמן אמר לי שממש כיף לו, שזה הדייט הכי מצחיק ומקורי שהיה לו בחיים. שאני לא כמו רוב הבחורות אחרות, שהן כבדות ומשעממות בדייט ראשון - ולכן, הוסיף וציין - אין לו בדרך כלל הרבה דייטיים שניים - ושאני, בניגוד לרוב הבחורות, זורמת. הוא פיזר חיוכים לכל עבר. אנשים בפאב כל הזמן דיברו איתנו, לפחות חמישה אנשים שונים אמרו לנו שאנחנו "נראים ממש חמודים ביחד". גם הצלחתי להצחיק אותו מספר לא-מבוטל של פעמים - אפילו כשלא ממש ניסיתי. ואז, אחרי שהיינו שם בערך שעתיים, אמר לי שיש לו עוד תכניות, ושהוא צריך ללכת. "אה, אני מבינה," אמרתי, ובתגובה הבהיר שזה לא שהוא לא נהנה - אלא שהוא קבע עם ידיד, ושבכלל, הוא מעדיף לקחת דייטים ראשונים לאט, ולא להאריך אותם לארבע-חמש שעות. אמרתי לו שאני מסכימה איתו, שגם אני מעדיפה לקחת דברים לאט. הוא חייך. שילם עלי. יצאנו משם, והוא לקח אותי הביתה וליווה אותי לכניסה לבניין. עמדנו שם, מחייכים, קצת קפואים. התחבקנו. הוא רכן אלי, נישק לי את הלחי. נתתי לו את מספר הסלולרי שלי, שעד עתה לא היה בידיו. הוא שמר אותו, חייך אלי שוב, והלך. עליתי למעלה, מרוגשת לחלוטין. איזה כיף היה, איזה בחור חמוד ומתוק. איזה בחור יפה. (המשך הפוסט בהודעה הבאה)
היי, ביקשו ממני להעתיק לכאן פוסט שכתבתי בבלוג. אז, בבקשה: ------------------------------------- אני אוהבת את איך שאני נראית. אני רואה לנכון להזכיר זאת כעת, כי אחרי שתקראו את הפוסט הזה, כבר לא תאמינו לי כל-כך. אבל זה נכון, אני אוהבת את איך שאני נראית - אוהבת את צבע העיניים, מבנה האף והשפתיים, אוהבת את הפרופורציונליות של הגזרה שלי, אוהבת את צורת החזה, את המותניים הצרות-יחסית. אוהבת את השיער בימים שבהם הוא לא צבוע בגוונים מזעזעים או לא מסתדר טוב. חושבת שיש לי תחת נהדר, וגם גב יפה, לבן וחלק. לפעמים, כשאני עומדת ערומה לגמרי מול המראה בחדר שלי, אני מסתכלת על ההשתקפות שלי וממש מרוצה ממה שאני רואה שם. ואז אני חושבת לעצמי, שאיזה כיף יהיה לבחור הבא שיזכה לגעת בי, למשש אותי, לחוש אותי צמודה אליו. אבל זה לא אומר שיש חלקים בי שאני לא אוהבת, כי בהחלט ישנם כאלו. אני חושבת, למשל, שהעיניים שלי קצת קרובות מדי זו לזו. אמרתי את זה למישהו לא מזמן, הוא אמר לי שאני מדברת שטויות. מצד שני, גם העיניים שלו קצת קרובות מדי, אז לא לקחתי את דעתו יותר מדי ברצינות. שלא לדבר על זה שאיזור העיניים שלי בכלל בעייתי לדעתי, בגלל המשקפיים שאני סוחבת על האף כבר מגיל חמש. עדשות מגע יש, אבל זה סיוט בשבילי ללכת איתן יותר מכמה שעות - ובטח ובטח שקשה לי לשבת איתן מול המחשב. אז הן נשמרות לאירועים המיוחדים יותר. העובדה הזאת גורמת לי, מאז שאני ילדה קטנה, להרגיש שלא משנה מה אעשה, איך אתאפר ואיך אתלבש - כל מי שיראה אותי יחשוב, אוטומטית, שאני בוקית משעממת, בגלל המסגרת הארורה שממוקמת לי מסביב לעיניים. ויש גם דברים נוספים שאני לא אוהבת - עור הפנים שלי דורש שכבה דקה של מייק-אפ כדי להיראות נורמלי, עוד עשרה סנטימטרים לגובה בכלל לא היו מזיקים, והיה גם ממש נחמד אם הייתי יורדת איזה שניים-שלושה קילו. שיער חלק יותר או מתולתל יותר יכול היה לעזור למראה הכללי - אבל מה לעשות שכמו רוב העולם, אני מסתובבת במשך רוב הימים עם שיער גלי ומשעמם, עד שאני טורחת לעשות פן, או לתלתל אותו קצת בעזרת קרמים. ירכיים קצת פחות מעוגלות, או, לכל הפחות, רגליים קצת יותר ארוכות, היו מאפשרות לי ללבוש חצאיות הרבה יותר בכיף. גם מהצוואר שלי, יש להודות, אני לא לגמרי מרוצה - אבל סביר להניח שאף אחד לא שם לב אליו חוץ ממני. בסופו של דבר אני חושבת שמבחינת מראה, ביחס לשאר העולם, הייתי מעניקה לעצמי ציון של בין 70 ל-85. כשאני ממש לא מתאמצת, זה 70. כשאני מתאמצת - עונדת עדשות, מתאפרת, מתלבשת כמו כוסית ונהנית מ"יום שיער טוב" - אני יכולה להגיע ל-85. מעבר לזה, סביר להניח שלעולם לא אגיע. כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה כדי לספר לכם על הדייט האחרון שלי, שאירע ביום חמישי בערב. התחלנו לשוחח באיזשהו אתר הכרויות. שלחתי לו הודעה, הוא חזר אלי. בעקבות הפוסט הקודם, שסיפר על זה שאני מחפשת עכשיו דברים אחרים, קצת שונים מהרגיל - שלחתי לו הודעה. הבחור הזה הוא לא הפרופיל המצוי והרגיל שאני פונה אליו באתרי הכרויות, אבל רציתי להיות פתוחה לדברים חדשים. הוא ענה לי, והתחלנו להתכתב קצת במסנג`ר. השיחות היו ככה-ככה, אבל הזכרתי לעצמי שעם אנשים מסוג שונה מזה שאני מורגלת אליו, יש מצב ששיחות המסנג`ר יצלעו, אבל בשיחות בעל-פה הם יהיו ממש אחלה. היו לו שלוש תמונות בפרופיל. אחת היתה קצת מטושטשת, והוא נראה בה ממש חמוד - אלא שלאור הטשטוש היחסי, זה היה נתון בספק. שתי התמונות האחרות היו רק בסדר. בקיצור, ביום חמישי בערב קבענו, סופסוף, להיפגש. בשעה היעודה הוא התקשר ואמר שהוא מחכה לי למטה. אני, מצידי, התחתכתי בטירוף לפני הפגישה - כל מה שיכולתי לעשות - חוץ מפן בשיער - עשיתי. לא יודעת למה, התחשק לי להיראות טוב, הכי טוב שאני יכולה. ירדתי במעלית, ויצאתי ללובי. הוא לא היה שם. דחפתי את דלת הכניסה לבניין ויצאתי אל השביל שמוליך לכביש. כשראיתי מה בא לקראתי, לבי כמעט הפסיק לפעום. לעברי צעד אחד מהבחורים היפים ביותר שראיתי מימי. ללא ספק, הבחור היפה ביותר שיצאתי איתו אי-פעם. לא האמנתי שזה קורה לי. העפתי מבט מהיר לעבר פניו, מנסה לקלוט את התגובה הראשונה שלו כשמבטו ינחת עלי. מנסיוני, התגובה הזאת, העפעוף המהיר בעיניים כשהוא סוקר אותי לראשונה, מאד קובע. אם יש לו מבט לא-מרוצה, הלך עלי. כל הדייט יכול להיות סבבה לגמרי, אבל הוא לא יתקשר אחר-כך. אם יש לו מבט מרוצה, בהחלט יש על מה לדבר. ונדמה היה לי, רק נדמה, שהיה לו מבט מרוצה בעיניים. אולי. ככה, לפחות, הרגשתי. הלכנו לפאב, ובילינו שם שעתיים מוצלחות ביותר. ראיתי שהוא ממש נהנה, כל הזמן אמר לי שממש כיף לו, שזה הדייט הכי מצחיק ומקורי שהיה לו בחיים. שאני לא כמו רוב הבחורות אחרות, שהן כבדות ומשעממות בדייט ראשון - ולכן, הוסיף וציין - אין לו בדרך כלל הרבה דייטיים שניים - ושאני, בניגוד לרוב הבחורות, זורמת. הוא פיזר חיוכים לכל עבר. אנשים בפאב כל הזמן דיברו איתנו, לפחות חמישה אנשים שונים אמרו לנו שאנחנו "נראים ממש חמודים ביחד". גם הצלחתי להצחיק אותו מספר לא-מבוטל של פעמים - אפילו כשלא ממש ניסיתי. ואז, אחרי שהיינו שם בערך שעתיים, אמר לי שיש לו עוד תכניות, ושהוא צריך ללכת. "אה, אני מבינה," אמרתי, ובתגובה הבהיר שזה לא שהוא לא נהנה - אלא שהוא קבע עם ידיד, ושבכלל, הוא מעדיף לקחת דייטים ראשונים לאט, ולא להאריך אותם לארבע-חמש שעות. אמרתי לו שאני מסכימה איתו, שגם אני מעדיפה לקחת דברים לאט. הוא חייך. שילם עלי. יצאנו משם, והוא לקח אותי הביתה וליווה אותי לכניסה לבניין. עמדנו שם, מחייכים, קצת קפואים. התחבקנו. הוא רכן אלי, נישק לי את הלחי. נתתי לו את מספר הסלולרי שלי, שעד עתה לא היה בידיו. הוא שמר אותו, חייך אלי שוב, והלך. עליתי למעלה, מרוגשת לחלוטין. איזה כיף היה, איזה בחור חמוד ומתוק. איזה בחור יפה. (המשך הפוסט בהודעה הבאה)
