ההימנון

ההימנון ../images/Emo141.gif

השדה שממנו אני מלקט את פירותיי, הוא שדה לא מוכר ויוצא דופן, אבל בתוך תוכו הוא שדה ככל השדות. העברית שהתפללנו בה בעיראק, נשמעת אחרת לגמרי מהעברית פה בארץ, זה לא רק ה ח' וה ע' הגרוניות, זה המון דברים אחרים, אפילו ה ב' ו מ' הן שונות, הן יותר כבדות. כך שזה עולם אחר, לגמרי משהו אחר. ולפעמים, לעתים מאוד רחקות, יוצא לי לשמוע עיראקי מבוגר שמתפלל בלהג ההוא, ואז אני מרגיש כמו צמר גפן עם צמרמורת. עוד מהימים שהיינו בעיראק, אמא ז"ל, היה לה מין שיר סודי כזה, מדי פעם הייתי שומע אותה ממלמלת אותו, הבנתי שזה בעברית של התפילות, לא הבנתי את המשמעות, וזה היה ברור לי שזה סוג של תפילה. כשעלינו ארצה, הכירו לי את ההמנון "התקווה". פעם היינו במסיבת סיום של האולפן לעברית, ואז כולנו קמנו כשניגנו את התקווה, ולהפתעתי אמא שלי, החלה שוב למלמל את השיר ההוא מעיראק, במבטא של העברית ההיא. ואז הבנתי, שזה היה ההמנון לאורך כל הדרך. וכזו היא אמי, כך אני זוכר אותה, פיתאום מתחילה למלמל את התקווה. כמעט תמיד, בסוף השידורים בטלוויזיה, אמא הייתה מצטרפת להימנון בלחש. וזה אחרת, זה נשמע מאוד אחרת, זה להג עתיק כזה. אני מתאר לעצמי, שאת ההמנון לימדו בבתי הספר היהודיים בעיראק לפני מלחמת השיחרור, וכל ילד למד בעל פה את המילים מבלי שיבין את המשמעות. לכל אחד מאיתנו יש את ההמנון הפרטי שלו, וההמנון של אמא שלי מרגש אותי מאוד, לא משום שזאת אמא שלי, אלא בגלל האופן שהיא עשתה את זה. אני יכול לראות שם מסרים שמעתיקים את נשמתי, כמו כשהיא לוחשת, כאילו היא מדגישה את העניין של אנחנו הקטנים יוצאים נגד הגדולים, ולא נוותר על רוחינו. או הלהג העיראקי בעברית, כאילו מזמרת בנחישות, כזאת אני, וזה הוא היופי שבי,הייתי שם וכל המורשת העתיקה הזו היא שלי. אז אני עכשיו, הולך לקחת את ההמנון שלי, כפי שהוא, וארוץ איתו קדימה, ואצהיר עליו בנחישות, כי כזה אני, וזה הוא יופיי, ואני שייך לשם. צא גבר ואל תרתע שושנים וסיגליות נרמסו רבות בעבר אך ריחם מחלחל עד היום. רקוד את רקודך ותן לפסלוניך לפסל את זימרותיך צא בהמנונך ורקע ברגלך למרות פחדיך למרות קטנותך, ולמרות יופים של הגדולים. באהבה ממני,
 
אייזק חביבי............./images/Emo24.gif

בנגוד לאווירה ששררה אצלך בבית כשאימך לחשה את ההמנון ושרה אותו בקול גדול עת עליתם לארץ ,גם אבא שלי שר את ההמנון בעיראק אבל כשהגיע למעברה תפס מהר מאוד את הפרינציפ. אתה ומשפחתך עליתם בשנות השיבעים למדינה שכבר בגרה מעט וקבלה אתכם באהבה , ולכן שרתם את ההמנון בקול גדול, באהבה וללא חשש. אבא שלי עלה לארץ בשנת 50 וחווה על בשרו את כל תלאות העלייה,ההשפלות, ופיטורים מהעבודה בגלל שלא היה לו פנקס אדום (על הפנקס בפעם אחרת). באותם ימים אבא שלי פיתח שינאה תהומית כלפי הממסד שלא אפשר לעולים החדשים להשתלב בהווי המדינה שבדרך. (מלבד פרוטציונרים מלחכי פינכה ששולבו במתכוון על ידי ההנהגה דאז בתפקידים זניחים) הזכרון שהכי נחרט אצלי...."אבא רוכן על מכשיר הרדיו כדי לשמוע את העכבר, יעני החדשות היומיות,ובסיום היה מניד בראשו ופולט קללה עסיסית...טפו עלה היי אל אחכו'מה" (טפו על הממשלה הזו). את התיקווה , אני שרתי במקומו.
 
אההההה...שכחתי אייזק......./images/Emo24.gif

כתבתי את האמור לעיל קסת בעסבים והתעלמתי מהסיפור היפה שלך,אז קבל ממני מאצ'י גדולה ובוסה בסבוסה.
 
לקונן ../images/Emo141.gif

סיפור נוגע ללב מה שאתה מספר, אתה יודע מה הצרה הכי גדולה פה, שאין מי שיספר, אין מי שיתעד, אין מי שידייק, השנים רצים להם, וההיסטוריה נכתבת לפי בירבוריהם של אלה שהם קרובים לצלחת, ויש מעט מאוד אנשי מעברה שקרובים לצלחת. דרך אגב יש לי קרובי משפחה מאוד רחוקים שהיו במעברה של טירה והם עדיין גרים בטירה. באהבה ממני,
 
סייח אתה טועה

ההיסטוריה אולי באמת לא נכתבת כפי שהיתה באמת אבל את מה שספגנו דאגנו לספר לילדינו (אני בכל אופן) הם יודעים את האמת ואולי יספרו אותה לילדיהם... ובעצם.. למה שאתה לא תכתוב? הרם את הכפפה היא תפורה בדיוק למידותיך סייח גדול
 
למעלה