ההודעה האמיתית שלי

ההודעה האמיתית שלי

למה אני פוחד? כי בלילה כשאני הולך לישון, הולכת איתי ישון גם התחפושת. הולך לישון המדריך המגניב, שהחניכים שלו מעריצים אותו. הולך לישון המדריך החכם והאחראי שהמבוגרים מערכיכים אותו. הולך לישון החבר הטוב שאפשר לדבר איתו על הכל. האני בתחפושת שלי הולך לישון, והאני האמיתי שלי נישאר. האני האמיתי שלי יהיה תמיד ילד קטן. בעוד חודשיים תהיה לו יום הולדת 17. ילד קטן שרוצה לבכות, בכי שאסור לו לבכות כבר כימעט 8 שנים. ילד קטן שפוחד...
 

alona..

New member
ילד גדול..

לאמר לך את האמת? הבהלת אותי. ממש הבהלת אותי, קראתי את ההודעה שלך, דקות ספורות אחריה ראיתי את ההודעה שבה כביכול הכחשת שאתה הוא זה שכתב את ההודעה הראשונה, ונבהלתי. לא ידעתי איך להגיב, לקחתי את זה רחוק, חשבתי על סכיזופרניה, וחשבתי איך לעזאזל אני מסבירה למישהו שאני באמת ובתמים חושבת שהוא צריך ללכת לטיפול? הרי סכיזופרן לא מודע ליישות השניה, ומי אני, שאצליח להסביר לך כמה זה חשוב? ישבתי וחשבתי, המון, אולי אני טועה, אולי אני לא. בסה``כ גם אני ילדה קטנה שלא ממש מבינה הכל. אבל אני לא באמת חושבת שאתה סכיזופרן, במבט שני, אחרי מחשבה, בזווית אחרת של מה שכתבת.. אני חושבת שאתה יודע, אתה ממש מודע למה שקורה לך ואתה באמת ובתמים מפחד. פחד טהור. ממה ילד, ממה? תגיד לי מה הוא יכול לעשות לך? תגיד לי איפה הוא יכול לפגוע בך, מקומות שאותם הוא עוד לא הרס. בהודעה אחת אתה כותב שאתה רוצה לבכות, בכי שאסור לך להוציא כבר שמונה שנים. בהודעה אחרת אתה כותב שאתה עוצר אותו, את אותו הבכי. למה? אף- אחד, אף אחד בעולם לא יכול לעצור אותך מלבכות. תבכה, תצרח, תבעט, תשרוט, תוציא, תקיא, הכל! פשוט ה כ ל!! הדמעות, הן מנקות, והבכי, הוא מתיש, אבל אתה תבכה, כי אתה יכול! ותנקה את עצמך מהזוועות. תקום, בעיניים שטופות מדמעות אדם חדש, אדם נקי. ואני לא אומרת שהכל יהיה טוב, ואני לא אומרת שהעולם יהיה ורוד. אבל אתה יודע, אתה הרי ילד גדול. היום, הכל תלוי בך. הכל! יש שיר, שכתבה מישהי בשם מג`נטה. אני מקווה שהיא לא הייתה כועסת, אם הייתה יודעת שאני עושה שימוש בשיר שלה. זו הפעם השניה שאני רושמת אותו. בפעם הקודמת העתקתי אותו, למישהי כמוך, מישהי שגרמה לי להרגיש חסרת אונים, לבכות. ובאמת אכפת לי ילד. ואין לי פתרונות. אבל אני מבטיחה, ילד, אני מבטיחה, שאם לא תעצור את עצמך, שאם תתן לעצמך להזכר, שאם תתן לדמעות לזרום, בלילה, ילך לישון ילד בן 24 שיודע, שפגעו בו, אבל אין לו ממה לפחד. כי לעולם, לעולם לא יפגעו בו יותר. תצרח את הלילה תצרח אותו לתוך חזך בשאיפה אדירה תוציא את כל מה ששמרת כל הימים. תתעלם מכולם- עכשיו, שהשמש כבתה ואלפי כוכבים מדליקים את דרכך לאבדון אתה יכול להוציא את כל מה שהחזקת עכשיו אתה לבד עם הירח שמאיר את פנייך חרושי הדאגות בשבילים לא נגמרים של כל מה שבלעת לתוכך בהבלגה מייסרת עכשיו תוציא הכל בבכי אדיר שלא יפסק עד שהאור ינצל מטביעתו הלילית ויזרח על פנים משוחררות שצרחו את הלילה.
 
לאלונה ולכולם

שלום דבר ראשון בקשר לשתי ההודעות: הייתי עייף ומבולבל, אני חושב שנבהלתי ממה שהיה לי להגיד. אבל התכוונתי למה שאמרתי בשתי ההודעות. הן לא סותרות אחת את השניה. אני רוצה לבכות כבר שמונה שנים, ואני עדיין לא מעז, עדיין פוחד לבכות. לפני המון המון זמן נישעתי שאני לא אבכה יותר, קצת הכריחו אותי וקצת הכרחתי את עצמי. היום אני פוחד. אני פוחד ממה שקורה לי בפנים. מהילד הזה שכואב לו שם בפנים, והוא כבר שנים בוכה בלי קול. אני לא ממש מצליח להסביר למה אני (והוא) פוחד. אבל הפחד הזה רודף אחרי לכל מקום שאני הולך אליו. אני מדריך, הרבה חניכים מהקבוצה הבוגרת (נוער בגילאי 14-17) באים להתיעץ איתי, לחלקם אני ממליץ ללכת לטיפול פסיכולוגי. והרבה אחרי שאני ניפרד מהם, בלילה או ביום שאחרי. אני מתחיל לפחד ולתהות האים שלחתי אותם לגורל שלי, שלחתי אותם לאותו סיוט שאני עברתי. זה באמת מפחיד אותי. זה אחד מהדברים המפחידים. רציתי להגיד לך הרבה תודה על שניסית להבין אותי אלונה, כבר הרבה שנים שאף אחד לא ניסה. שלך האומלל שדפוחד (את יכולה לקרוא לי גם ילד קטן)
 

alona..

New member
אתה יודע

שאני מנסה להבין, ככה כתבת, אמרת תודה. ואני לא יודעת אם אני מנסה להבין, אני לא בטוחה שיש מה. אני רק יודעת שאני כואבת את כאבך. בוכה. אולי במקומך, עד שתצליח לבכות אתה. אני לא מיוחדת, אתה יודע, אני מפשוטות העם. ואם אני פה, ואתה מרגיש שאני מספיק כנה, אז אתה יודע, שיש אי שם, עוד המונים כמוני. חלקם חוו חוויה דומה, חלקם כואבים את כאבך, בלי להבין ממש את אותה ההרגשה. אבל הם קיימים, כל אותם אנשים, והם באמת ובתמים איתך. אתה שולח חניכים שלך לטיפול פסיכולוגי ואתה מפחד, שאולי הרסת את עתידם. שאולי חרצת את גורלם, לגורלך שלך. אבל אתה יודע, שישנם אנשים טובים ולא כולם הם אותה החלאה, שהרסה אותך. ונשבעת שלא תבכה, וקצת הכריחו אותך, וקצת הכרחת את עצמך. וגדלת, בנית לעצמך חיים לתפארת, מדריך גדול שמרגיש בתוכו כאילו נשאר אותו הילד הקטן. ואולי הגיע הזמן להתרכז בעצמך? כן, אני יודעת שזה יכאב, זה כואב כבר עכשיו. אבל אם תעזוב, אם תרפה, אם תתן לילד הקטן שבתוכך להתכווץ ולהעלם בנבכי ליבך, הוא יצוץ, בהפתעה. כי הוא כואב, כי פגעו בו. כי הוא- זה אתה. כשהיית קטן לא נתנו לך לבכות, אבל עכשיו אתה אדון לעצמך. והחיים שלך, היום, הם תלויים רק בך. ופגעו בך, והרסו אותך, וחיללו את גופך, ואת נשמתך. והיום, אתה בוגר, ילד גדול, עם המוני ילדים קטנים תחתך. ואתה, השקול הרציונל, תומך בהם, עוזר להם, והם צריכים אותך. ואתה שם בשבילם, אבל לא שם, בשביל עצמך. ואולי, אולי רק הפעם, תתן לילד הקטן שבך את תשומת ליבך? כי הוא זקוק לך.. כי אתה היחיד היום, שמחליט בשבילך. אלונה.
 
למעלה