הדשא של..?

[marianna]

בשולי הדברים

יש משהו מאד בטוח ברומן עם גבר נשוי, אני קוראת לזה "אלמנט מזעור הסיכונים", הציפיות אחד מזולתו ברורות, אפשר להגיד מילות אהבה, בלי הצורך לממש אותן בפועל, בלי מחוייבות, להבטיח הבטחות שישארו אך ורק ברשומות הזכרון, ואפילו להפרד בלי להרגיש רגשות אשמה. מבחינות מסויימות זה כל-כך קל ופשוט, להסחף למערכת כזו, והמחיר - המחיר הוא "שבתות וחגים". האם זה שווה - איני יודעת, לא ניסיתי.

 

[רשפים של אור]

זה שווה...

כל רגע ברומן כזה שווה. אני מדברת פה רק בשם עצמי. כל אחד/אחת והסיפור שלו... רומן עם גבר נשוי יכול להיות עולם ומלואו, כמו אצלי. יכול להיות גם נפילה אמיתית, כמו סיפורים שמעתי מאחרים. הכל תלוי ברמת הצפיות, הכל תלוי במקום שממנו אתה בא. לי זה מאוד התאים, אחרי שנות נשואין ארוכות וחונקות. כל שביקשתי יש לי פה, אהבה נפלאה, אויר לנשימה, חברות אמת, הערכה הדדית, שעות של קסם, למרות ה"שבתות והחגים". לי דווקא מתאים להיות לבד בשבת כשהבן שלי אצל אביו, אני צריכה את הספייס הזה לעצמי. זה רומן שיש בו הרבה אין, אך מבחינתי, היש עולה על האין! מודה על כל רגע ברומן הזה, למרות המחירים. אך כמו שאמרתי, כל אחד והסיפור שלו.

 

[אלי.מ]

הדשא של השכנה ירוק יותר

כן, מה לעשות הדשא של השכנה יותר ירוק יותר רענן,מתחדש, יותר רך... את לא תביני את זה עד שתהיי שם ולכל שם יש הרגשה אחרת, שונה.לא חשוב מה אני מחפש זה משהו שאין לי בנמצא וחסר לי במגרש הביתי שלי.זה לא מצב אקוטי שמחייב טריקת דלת ועזיבת המסגרת, אלא מצב שניתן לפתרון ע"י השלמת החסר מפעם לפעם.אני לא מאמין באהבות גדולות שם בחוץ אלא בהיתאהבויות שמתחילות ונפסקות וחוזרות ונשנות. אל תחפשי הגיון.

 

[אטיוד5]

דווקא היה פה המון הגיון ../images/Emo45.gif

 

[איש המערות]

עוררת דיון בנושא מעניין

וקיבלת תגובות מעניינות לא פחות. את יכולה לראות את הסיפור שהבאתי בתגובה לירון כחלק מהשירשור הזה. ואני רוצה לשאול אותך שאלה, משהו שמעניין אותי. קראת לעצמך "כלואה". ביטוי של משהו נוסף מעבר לתהייה וסקרנות סתם. רוצה לשתף?

 

[כלואה]

כלואה בתוך עצמי.

אולי מורכבת יתר על המידה. אני מגיבה לך על השאלה הזאת כי קיבלתי הרבה תגובות במסרים לגבי השם שלי, לגבי הרצון ´לשחרר´ אותי. אני מורכבת, לא כלואה בתוך בית עם ארבע קירות, כלואה בתוך המחשבות,רגשות ועוד מיני פסטה וירקות.

 

[האלי]

עפיפונים

כילדים העפנו עפיפונים, אבל אחרי איזה זמן נמאס היה לנו סתם להחזיק בחוט. והמשחק אז היה לעזוב את המקל שעליו מגולגל החוט ולנסות לרוץ ולתפוש אותו (על זה נאמר לתפוש את הרוח) העפיפון היה נישא ברוח וצונח לאט לאט עד שהיה פוגע בקרקע. ואז היינו לוקחים את העפיפון שנפל, אלא שהחוט היה נהיה לפקעת ספגטי בלתי אפשרית. והייתי יושב שעות, חורק שיניים ומשחרר את הפלונטר לאט לאט ובעקשנות. עד שהחוט היה שוב מגולגל על המקל ואפשר היה לצאת שוב להעיף את העפיפון. שבת שלום, שלך, האלי.

 

[כלואה]

איך אמרת?-

לאט לאט משחררים, בעקשנות- עושה זאת. ואז יוצאים שוב לשטח להעיף עפיפונים, צוהלים משמחה, משועשעים ואז שוב פעם מגיעה הפקעת ספגטי המעיקה הזאת שמעלה זכרונות לגבי קודמתה, מזכירה לנו כמה היה קשה לשחרר אותה, מזכירה לנו את התהליך הארוך והעיקש- לרגעים גורמת לנו להחליט להשאיר את הפקעת כמו שהיא ולשחרר אותה בפעם הבאה בה יוצאים להעיף עפיפונים, ואז העפיפון יושב ימים, שבועות, אולי אף שבועות בארון- כי למי יש עצבים להתמודד עם הפקעת שמיום ליום נראית יותר מפחידה. ויום בהיר אחד, מאוד בהיר, צהלת החברים שלך שמעיפים עפיפונים גורמת לקנאה, ל´התעוררות´ ואתה יוצא למלחמה, אתה מול הפקעת ספגטי שלך.

 

[מלאה בקסם]

אז בפעם הבאה...

תניחי לפקעת הזאת, ו"תקחי" חדשה. תמציאי את עצמך מחדש כמו שאת רוצה. ותעשי הכל כדי שזה יקרה. תניחי לעבר ולכי קדימה. החיים זה כאן ועכשיו.

 

[כלואה]

הכל טוב ויפה.

אבל מטה קסמים אין לי. אי אפשר למחוק את העבר- כשם שאי אפשר להוולד מחדש. העבר הוא חלק מכל אחד מעימנו, הוא שהביאנו למי שאנו היום, אין אפשרות לעשות ´אירייס´ וזהו. היית רוצה למחוק את העבר שלך? אני לא.

 

[קורי עכביש]

למה אירייס?

להניח לדברים, להשלים איתם שהם חלק מאיתנו ושהם עברו ונגמרו. לחפור בהם לא יביא אותנו לשום תובנה חדשה או משמעות חדשה או עתיד אחר. רק וואריאציה שונה של עבר כאוב. ולא צריך מטה קסמים. את היא מטה הקסמים של עצמך. העבר הוא חלק ממך ועכשיו ההווה הוא את בכללה, והעתיד הוא? את זה רק את תחליטי

 

[האלי]

לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב

כל מה שצריך כלואה זה לקום וללכת, כי מסתבר שהמפתחות לדלת הכלא בידך, את רק צריכה להחליט שאת רוצה ללכת משם... היתר זו רק צעידה. שלך, האלי.

 

[כלואה]

ללכת מאיפה להיכן?

 

[אטיוד5]

העפיפון שלי ברח

כולל המקל. נישא ברוח לכיוון ההרים. ולא נודעו עיקבותיו. זאת היתה אחת הפעמים הראשונות שבה למדתי שלא תהיה לי שליטה בחיי.

 

[איש המערות]

רק אתי כולה לשחרר את עצמך

והמפתח בעצם אצלך. כתבתי פעם משהו, מביא אותו כאן שוב.

 

[כלואה]

המשהו הזה שכתבת פשוט מקסים.

מתאר את התחושות שלי. מרשה לעצמי הכל. ללכת עם מה שאני מרגישה לחיות את חיי כמו שאני מאמינה. לא משטה בעצמי, יש לי את העקבות שלי, עליהם אני צריכה לעבוד, אני עושה זאת לפחות חלקית. בקשר לאהבה עצמית- אני מניחה שזה תהליך ארוך, אבל יכולה לאמר שאני אוהבת את עצמי אם לא ב 100% אז לפחות ב 85-90% שזה הרבה (מבלי להשוות לאחרים). כשאתה כותב ´היה מי שהושיט לי אותו (המפתח) מבעד לסורגים´- למה אתה מתכוון?

 

[אטיוד5]

צ"ל הושיטה.

 

[איש המערות]

לשאלתך מי הושיט

היה מי שעזר לי להתבונן פנימה, תמך והקשיב וגם נתן משוב ללא משוא פנים, הושיט יד והאיר לי על המקום בו נמצא המפתח אצלי (מדויק יותר מלאמר "הושיט לי"). אולי החבר הטוב שהיה לי מעולם. לענין פרשנותו המיותרת של אטיוד שהאדם ההוא היה ממין נקבה (פרשנות שבמקרה הקל מהוה חשיפה, במקרה הבינוני רכילות ובמקרה הגרוע הפצת שמועות שוא), פרשנות זו מעידה בבירור שלא הוא האיש.

 

[אטיוד5]

נכון, אני לא האיש.

אני חשבתי שזאת הדיילת שעליה סיפרת לנו בעצמך מעל דפי הפורומים. אם לא היא זאת שהושיטה את המפתח, אז טעיתי ולא קרה אסון. טועים.

 

[איש המערות]

לפחות מישהו קורא ומשנן את כתבי