כולי הערצה
אני מתמודדת עם מה שאת מתארת, ואני לפעמים מרגישה שאין לי את הכוחות להמשיך להילחם , לדחוף, לדבר , להסביר וכולי... למה שהוא ישב לו בכורסה בנחת ואני יתמודד עם הכל? אין לי עבודה, בית, ילדים נוספים? ואיפה החיים שלי בכלל? בעלי טוען שיש לנו ילדה מקסימה , בריאה , מאושרת וכו, רק קצת לא מרוכזת...ועם גישה כזאת איך אפשר לקבל כוח להמשיך לעשות הכל לבד?