../images/Emo32.gifקטע גרוע במיוחד.
טוב, אני סובלת ממחסום כתיבה טראגי ממש. עגום. לא מספיק שהקטע עם הגמדים היה גרוע וזכה לביקורות משפילות למדי, עכשיו אני אפילו לא מסוגלת לשפר את הרושם הרע ולהוציא תחת ידיי טקסט יותר מסביר. לעזאזל, זה לא הולך! אני לא טובה בסיפורים, אוף. ביקורות קלות לי כ"כ הרבה יותר. אעעע, לארוצהלארוצהלארוצה.
[הקטע עוסק בניכור, אגב. אבל...נו, עזבו. אל תקראו. אתן כבר לא תאהבו אותי יותר...] הקפה שלה מתוק מדי. מוקה-שוקולד לבן. היא אוהבת אותו ככה, עם כל הקצפת מעל, והקקאו שהיא מפזרת למעלה מתוך צנצנות הפח הכסופות הקטנות. מפדרת את שכבת הקצף הלבנה בפירורים חומים צפופים, כדי שלא יראו את כל השטחים הריקים. שותה במצמוצי שפתיים קלים, כמו ילדה קטנה, את הנוזל החם מתוך החור שבכוסות הקרטון של סטארבאקס. היא מפנטזת עליו עכשיו, בתור בבית הקפה, ואפילו המחשבה עליו גורמת לה להסמיק. "מה בשבילך?" הוא שואל באנגלית, והיא אוטומטית כרגיל מתרגמת בראש. מוכר צעיר משועמם עם רעמה ג'ינג'ית ונמשים. יש לו חיוך קטן וממזרי בזווית הפה כשהוא פונה אל חבריו לדלפק, ובקולו איזה מבטא זר, אולי אירי, מהסוג שתמיד גרם לה קצת להתאהב. "וואייט צ'וקלט מוקה" היא עונה מתוך הרגל, מצביעה על גודל הכוס ההולם ואז מעבירה יד בשערה ומחייכת, אולי ישים לב. אולי יוקסם פתאום, אולי יצחק בחזרה, אולי יפנה גם אליה חצי-חיוך של נמשים ויתהה מה קורה איתה ומה היא עברה. הוא מהנהן באדישות ומפנה צחקוק והערה אל זו שעומדת מאחוריו בקופה. בטח שוכבת איתו, מאיה חושבת. בטח סתם מנצל אותה, את הבחורה עם המשקפיים ממכונת הקפה, ובטח היא עוד ממשיכה לקוות שזה יהיה אמיתי. מאיה מגחכת לעצמה, משרבבת קצת שפתיים, אולי זה יעבוד. אולי הקפה יגיע קצת יותר מהר הפעם, יעלים את הבאסים שהולמים לה בראש בקצב מונוטוני, מעבירים בה גלים מצמיתים של חום וטעם כבד של רוק בפה. היא לא זוכרת מה עשתה אתמול, ואולי, היא חושבת, אולי זה לא באמת משנה. הוא לוקח את הכסף ומגיש את כוס הפלסטיק הסינטטית. שורפת לה את הידיים הכחולות מהקור, ואונסת אותה לחיוך טיפשי קטן, כשהחמימות פושה לפתע בכל האיברים. "ת'נק'ס" היא קורנת לעברו, ככל יכולתה, ופתאום נדמה לה שגם הוא היה יותר נעים. טיפות הגשם מכות בכוח על מדרכות הרחוב האפורות מחוץ לחלון, כשהיא מתיישבת על הבאר שמולו, אוחזת בידיה בכוס הקפה ולא מרפה. רחוק ניו-יורקי טיפוסי, על כל הקלישאות וההסתייגויות ובנייני הענק המשקפים כבמראה את כל האנשים. על כל דוכני הנקניקיות, ואדי העשן וריח הבשר החרוך, והכושי החצי-עיוור שמוכר שעונים גנובים מתחת למעיל, ומציע לה חשיש כשאף אחד לא מסתכל. וכל האנשים שחוצים את הרחוב, רצים עם מטריות מפני הגשם. תמיד ממהרים לאנשהו. תמיד עם כוס קפה, ועיניים קרות ופיות קפוצים. תמיד נראים חולים כל כך, מוצלחים ויפים ממנה, כל כך עצובים וכל כך עייפים. ותמיד איזו אסיאתית קטנה, עם מגפיים ורודים מגומי, שקופצת בשלוליות וצוחקת, יודעת שיש לפניה את כל החיים. מאיה מנסה לחייך לעצמה במסתוריות, כמו שקראה בספרים, אבל זה פשוט לא מצליח. היא שותה את הקפה בלגימות מדודות, משתדלת שלא למהר מדי, יש לה זמן. פותחת את המחשב הנישא הכסוף שקיבלה פעם מאבא, אבל לא מצליחה להתחיל להקליד. תמיד נראה לה נפלא כל כך לשבת עם מחשב נישא במנהטן, אך נראה שגם החלום הזה לא עומד במבחן המציאות. מחסום הכתיבה הזה ארוך מדי, נדמה לה. מי יודע מתי יסתיים ומי יודע מתי התחיל. עוד לגימה מהקפה, והעיניים, שעד כה התמקדו באיזה זוג שחצה את הרחוב, גולשות מעצמן לשעון, מעיפות מבטים חטופים. "חיכית לי?" קול עברי מוכר נשמע מאחור, ונשיפה חמה חודרת לה לאוזן ומרעידה את הכתפיים, וכמה הייתה רוצה לחשוב שגם את החיים. כל כך התגעגעה לדרישת השלום הקטנה מהבית. נושמת לרווחה, ובאבחה היא מתעשתת ומחייכת. מעירה איזו הערה סרקסטית הולמת על חוסר החשיבות שלו, ורק רוצה שיתרשם מהשנינות ואי הרצינות בה היא מתהדרת לפעמים. הוא מניח את ידו על כתפה באבהיות, אך בעיניו יש איזה שמץ של זימה. "אז קראת את מה ששלחתי לך?" הוא שואל, וידו הגדולה גולשת לה אט-אט לאורך עמוד השדרה. היד מעקצצת והמבט לוחש. והבל הפה שנשלח לעברה מזכיר לה סיגריות וויסקי מאתמול. ושוב הרוק הכבד הזה. וכל התקוות והציפיות מעצמה, והשאיפות הילדותיות שהיא שונאת כל כך, וחשובות לה יותר מהכל. כל כך הרבה יותר בריא להיות שיכור, נדמה לה. כל כך הרבה יותר בריא להתנתק ולא לזכור. "חשבת על מה שהצעתי?" הוא מתיישב לידה, והיא יודעת בדיוק למה הכוונה. עורך בחינם, לכל הכתבים שעוד אין לה, וסיכוי ראשון לאיזו הכרה מינימלית בתחום שאליו כל כך התאוותה. "חשבתי..." היא לוחשת, והשנינות המפורסמת כמעט ובלתי נראית מבעד להשתקפות הגשם ושבר הענן שקורע אותה מבפנים. ושוב הוא פורע בשקט את שערו המכסיף, ומבט כחול חודר מעביר בה רעדי תקווה ודחייה, גלים גלים. "אני רוצה שתגורי איתי" הוא מחייך "רק חברים". הקפלים שליד שפתיו מתעקמים במידת-מה, חושפים שיניים מושלמות כמעט, מעט מצהיבות כאנדרטה לחלוף השנים. בחור נאה היה פעם, היא יודעת. סופר גדול. אדם מרשים. הכושי שבחוץ המשיך ללכת, עזב את האיזור. מלצרית סתורת שיער עוברת מולה ושולחת קריצה לבחור הגדול ששותה אייס-קפה באמצע החורף, מהמרחק קשה לה לומר אם הוא אמריקאי שורשי או שחור. היא משחקת קלות במפית בקצות אצבעותיה, כל כך מקווה שלא ישים לב. גם ככה ברור לה שהוא יודע- סתם בחורה צעירה מדרום ת"א, בלי כסף אך עם יותר מדי תקוות, ויותר מדי פשרות, והרבה יותר מוטיבציה להצליח מאשר להתאהב. "אולי רק עוגה" היא מעפעפת, וניירות המפית כמעט נקרעים לה ביד. והגבה שלו מורמת, והוא צוחק בהתנשאות של מי שכבר יודע מה תהיה התשובה: "רק עוגה?" ואז קם והולך לעבר הדלפק. מעיף בה שוב מבט נושף, חכם וחשדני. רק עוגה ודי. ומאיה מסתכלת בו, עם כוס וואייט צ'וקלט מוקה בידיים, ושותקת. עד שיחזור, היא חושבת, עד שיחזור- היא בטח כבר תדע מה להחליט. ואירי צעיר, עם נמשים על הלחיים, מנשק בחורה עם משקפיים בכניסה האחורית.
