בליל יום כיפור
ניסיתי לעשות ערב בנות, כי ממליון סיבות נמאס לפעמים לבלות עם גברים. ההיענות היתה מעניינת מאוד, בסוף היינו רק שלוש בנות. היה כיף מאוד ודיברנו שיחת בנות כמו בנות, שתינו אלכוהול כמו בנות ונרדמנו ישר בתחילת הסרט כמו בנות. והיה מרגש נורא. ואפילו כשמתישהו במהלך הערב שלחתי הודעות לכל מיני גברים, אפילו שלא הייתי אמורה, והתאכזבתי מחוסר ההיענות שלהם- היה מרגש נורא. נו, החיים האלה עם הציפיות והאכזבות. מרגש מאוד. סליחה, נורא. ולמחרת רכבתי לים המלח, וכשהייתי בעיר היה מביך נורא לחשוב שמישו יכול לקשר אותי לכל ההמון הזה שרוכב רק יום אחד בשנה, אבל כל הדרך ניסיתי "לעבוד על מידת הגאווה" שלי (אתם יודעים שאפשר לספור על יד אחת את מספר הימים שלא רכבתי על אופניים בשנה האחרונה?) וזה היה מעניין נורא. עד שפתאום נכנסתי לתוך המנהרה ההיא שיוצאת ישר לתוך הכביש לים המלח , והייתי כמו תמיד מופתעת ממנו נורא, ואחר כך מרוגשת נורא מהמהירות המטורפת שצברתי, וגם מוטרדת לא נורא מהשמיניות בגלגלים שקרו לי מאז ששתי מכוניות כבר נכנסו בי מאחורה ובגלל זה האופניים רעדו נורא במהירות הזו, וצחקתי נורא מאושר כשלקח לי עשרות מטרים לבלום לפני כבש הבלימה כי רציתי לא נורא לבדוק מה קרה אחרי שהאופניים בערך עפו לי באויר כשהם טחנו נורא איזה אבן או משו, וגיחכתי נורא כשנזכרתי ששכחתי לחבוש את הכובע שתלוי לי על הכידון מתחת לעיניים ובגלל זה הייתי בטח שיכורה נורא מהרוח.. והיו עוד מליון דברים נוראים נורא. כשהשתעממתי נורא כל הרכיבה לאורך הים עד לחוף של דרגות ולא היה לי מוזיקה כי אין רדיו ביום כיפור, וזה נורא, אז עישנתי סיגריות תוך כדי רכיבה כל הדרך, ואיזה חמישה קילומטרים לפני הסוף, כשעצרתי כי הרוח לא נתנה לי להדליק את הסיגריה, אז ניידת משטרה עצרה אחרי לראות שאני בסדר, והם העלו אותי כבר עד החוף, וזה היה נחמד נורא מצידם, והשתעממתי נורא לבד בחוף, אז חיכיתי נורא לאוטובוס של אחרי יום כיפור שיגיע ואז שמחתי נורא שבחור אחד עצר בתחנה לראות אם אני בסדר, כי הייתי עייפה נורא ושמתי את הראש בין הברכיים וגם נשרפתי נורא והייתי אדומה, אז הוא חשב שאני במצב נורא. אז ניצלתי את ההזדמנות ודחפתי נורא את האופניים שלי למושב האחורי שלו והאוטו שלו קטן נורא, אז פירקתי את שני הגלגלים והתמקמתי לידו וכל הדרך היה מעניין נורא. הוא איש מוכשר נורא והוא הראה לי יצירות שלו והוא בכלל חזר מסוג של התבודדות יומכיפור שהוא עושה כל שנה בנחל בוקק.. ולמחרת הוא התקשר ולא הייתי מופתעת נורא, והיה לנו דייט כיפי נורא בעין כרם, אפילו שבמישור הרומנטי הוא לא עניין אותי נורא ולא חשבתי שארצה נורא לראות אותו שוב.. ... והיו עוד מליון דברים לא מעניינים במיוחד, למשל, אמא שלי התקשרה למחרת ושאלה איך היה הצום, וכרגיל במצבים כאלו, שיקרתי בצורה טבעית ולא מפורטת, רק תשובות הכרחיות לשאלות שלא היתה דרך אחרת לענות עליהן כך שהיא תהיה מרוצה. או כשהתעלמתי מכל השיחות של הסליחות והשנות הטובות וברכת האב שלפני יום כיפור ואמא שלי השאירה הודעה חנוקה נורא, והקול שלה גווע שם ככה, ונזכרתי איך נסעתי כל שנה אפילו לקבל ברכה מסבא שלי, והוא בכלל נפטר השנה, ואיזו הרגשה זו היתה יכולה להיות להרכין עכשיו את הראש שלי מול אבא שלי כשהוא עם הקיטל והכל טהור כל כך. ויצאו לי קצת דמעות טהורות כאלו לזכר הימים. ואז שכחתי אותם ואחר כך היתה מסיבת הבנות ההיא והיא היתה מרגשת נורא. טוב, רק רציתי לומר שהיומיום, שלא בצל הימים החרדים, הוא פרטי, קטן, לא קשור לכלום (גם כשהוא במקרה יוצא ביומכיפור), לא מובן ובלתי מרגש בכלל לשאר האנשים מלבדי. ועל הדקות הספורות שמשותפות בין כולנו, שבהן אני נזכרת/מתעמתת- אני מעדיפה לדלג כי הן כבר נמאסו עלי מלהתבחבש בהן. אז על מה בכלל אפשר לדבר פה בפורום?
