משתיקה בנשיקה 03
New member
הגיע הזמן לפתוח הודעה
עוד מעט יעברו 3 חודשים מאז שסבתא שלי עברה ארוע מוחי. ארוע שממנו היא לא התאוששה ואל הבית שלה היא כבר לא תחזור. ארוע שהוציא אותה מהבית בבת אחת. האבחנה היא שיתוק בחצי גוף ימין וחוסר יכולת לדבר. = אין תקשורת. תחילת היא הייתה בבית חולים, אחרי זה במקום שיקומי וכעת לפני כשבוע היא נכנסה למוסד סיעודי שם כנראה תחיה את שארית חייה. אני אדם שיש לו קשיים מאוד גדולים אל מול המוות. אני תמיד צריכה להיות בשליטה על החיים שלי, התפקודים הפיזיים שלי ומה שקורה בעתיד שלי. ברור לי שלא ניתן לשלוט בכל דבר, אך מפני שלא ידוע מה קורה אחרי המוות ומפני שגידלו אותי שאין חיים אחרי המוות (איזו טעות, אני אלמד את ילדיי שיש חיים אחרי המוות כדי שלא יהיו להם קשיים הנוגעים למוות כמו שלי יש). לאחרונה לפני כמה חודשים החלטתי שאני נוקטת במדיניות של הדחקה, מכיוון שלעמת את עצמי כל הזמן עם מחשבות כמו מה קורה אחרי המוות, למה דווקא צורת החיים הזו היא שנבחרה לנו, לא הגיוני שאנו חיים, מתים, חוזרים לאדמה ושם הוא הסוף, שהרי הגיוני שאנשים ימותו מכיוון שאחרת היה פיצוץ אוכלוסין. לכל דבר נראה שיש מטרה. אבל למוות? חייבת להיות מטרה הגיונית מעבר לשרשרת חיים. המצב עם סבתא שלי מקשה לי על החיים מאוד. מאז שהיא יצאה מהבית אני רואה אותה יותר ממה שראיתי אותה במשך המון שנים. בשבוע הראשון ביקרתי אותה 4 פעמים, לפני כשבועיים - שלוש הייתי אצלה 3 פעמים כל פעם למשך 3 שעות. ומעבר לזה אני מגיעה אליה פעם - פעמיים בשבוע. כדי "לשמור", עליה או יותר נכון, להיות איתה, לארח לה חברה. מאז, מישהו מבני המשפחה נמצא אצלה פעמיים ביום, במשמרות. אנחנו לא הרבה אנשים, יש כאלה שיש בחייהם עומס יותר גדול ויש כאלה שהוא יותר קטן. אני מרגישה שקשה לי להגיע לשם אליה. נמצאים איתה אנשים במצב גרוע, יש שם צעקות של מטופלים, ריחות, מראות, אלה מקומות מאוד מדכאים. נורא קשה לי להגיע לשם ולמצוא את סבתא שלי בוכה ולהרגיע אותה תוך כדי נעיצת עיניים של כל המטופלים ובני משפחתם שנמצאים במקום. קשה לי להגיד לה שאני הולכת, לא כי קשה לי ללכת להפך, אני רק מחכה לברוח מהמקום הזה, אלא מכיוון שהיא מתחילה לבכות או "להתלונן" (לעשות קולות שהיא לא מרוצה). באחת הפעמים שהייתי אצלה אחרי 3 וחצי שעות יחד כשאמרתי לה שאני הולכת היא התחילה לבכות וכבר לא יכולתי להתמודד עם זה יותר. חיכיתי עד שהיא נרגעה, אבל לא עד הסוף ואז הלכתי. המקום הזה נורא מקשה לי על החיים, הוא מעלה לי את כל הפחדים, מחוסר אונים, מעלה שאלות למה זה צריך להיות ככה, למה אדם צריך להיות כלואר בגוף שלו, אילו מין חיים אלה אם זה הסוף שלהם? הגעתי למסקנה שכשזה יקרה לי אני רוצה שזה יהיה בבום וגמרנו. לא רוצה להיות על כסא גלגלים, חסרת יכולת לתקשר עם חיתול. אמא שלי אומרת שכשהיא תתרגל (אמא של אמא) אז השאיפה היא להפחית את הביקורים, אבל היא צריכה להסתגל למקום החדש ולכן הביקורים האינטנסיביים צרכים להיות כחודשיים. אני בת 23, סטודנטית באוניברסיטה, לומדת יומיים מלאים בשבוע,עובדת בדרך כלל 3 ימים בשבוע בין 8 ל-10 שעות, לפעמים יומיים ויש לי עוד עבודה של 20 שעות חודשיות. אני גרה עם אחי בבית לבד ולא כי ביקשתי לגור ללא הוריי (משמע מפרסנת את עצמי, אבל בלי אלמנט של שכר דירה) וגם מנהלת זוגיות. כרגע אני נמצאת בתקופת בחינות ועבודות, עוד כשבועיים חוזרים ללמוד. צורת החיים הזו קשה לי, הגעה למקום הקודר ההוא אבל אני עושה את זה בעיקר בשביל אמא שלי, כי צריך לעזור לה. אם הייתה לי יכולת בחירה, לא הייתי הולכת להיות "בייביסיטר". בפעם האחרונה הביקור הגיע לשיאים חדשים, אני עוזרת לסבתא לאכול, ופעם האחרונה הייתי צריכה לקחת ממנה את שיניה התותבות וכמובן לנקות אותם. קשה לי לשבת שם ולנסות לשעשע אותה, ולתת לה לשמוע רדיו, כי אין משהו אחר לעשות. אני מניחה שזו הודעת פריקה, אין כאן תכלית או שאלה. תודה על ההקשבה
עוד מעט יעברו 3 חודשים מאז שסבתא שלי עברה ארוע מוחי. ארוע שממנו היא לא התאוששה ואל הבית שלה היא כבר לא תחזור. ארוע שהוציא אותה מהבית בבת אחת. האבחנה היא שיתוק בחצי גוף ימין וחוסר יכולת לדבר. = אין תקשורת. תחילת היא הייתה בבית חולים, אחרי זה במקום שיקומי וכעת לפני כשבוע היא נכנסה למוסד סיעודי שם כנראה תחיה את שארית חייה. אני אדם שיש לו קשיים מאוד גדולים אל מול המוות. אני תמיד צריכה להיות בשליטה על החיים שלי, התפקודים הפיזיים שלי ומה שקורה בעתיד שלי. ברור לי שלא ניתן לשלוט בכל דבר, אך מפני שלא ידוע מה קורה אחרי המוות ומפני שגידלו אותי שאין חיים אחרי המוות (איזו טעות, אני אלמד את ילדיי שיש חיים אחרי המוות כדי שלא יהיו להם קשיים הנוגעים למוות כמו שלי יש). לאחרונה לפני כמה חודשים החלטתי שאני נוקטת במדיניות של הדחקה, מכיוון שלעמת את עצמי כל הזמן עם מחשבות כמו מה קורה אחרי המוות, למה דווקא צורת החיים הזו היא שנבחרה לנו, לא הגיוני שאנו חיים, מתים, חוזרים לאדמה ושם הוא הסוף, שהרי הגיוני שאנשים ימותו מכיוון שאחרת היה פיצוץ אוכלוסין. לכל דבר נראה שיש מטרה. אבל למוות? חייבת להיות מטרה הגיונית מעבר לשרשרת חיים. המצב עם סבתא שלי מקשה לי על החיים מאוד. מאז שהיא יצאה מהבית אני רואה אותה יותר ממה שראיתי אותה במשך המון שנים. בשבוע הראשון ביקרתי אותה 4 פעמים, לפני כשבועיים - שלוש הייתי אצלה 3 פעמים כל פעם למשך 3 שעות. ומעבר לזה אני מגיעה אליה פעם - פעמיים בשבוע. כדי "לשמור", עליה או יותר נכון, להיות איתה, לארח לה חברה. מאז, מישהו מבני המשפחה נמצא אצלה פעמיים ביום, במשמרות. אנחנו לא הרבה אנשים, יש כאלה שיש בחייהם עומס יותר גדול ויש כאלה שהוא יותר קטן. אני מרגישה שקשה לי להגיע לשם אליה. נמצאים איתה אנשים במצב גרוע, יש שם צעקות של מטופלים, ריחות, מראות, אלה מקומות מאוד מדכאים. נורא קשה לי להגיע לשם ולמצוא את סבתא שלי בוכה ולהרגיע אותה תוך כדי נעיצת עיניים של כל המטופלים ובני משפחתם שנמצאים במקום. קשה לי להגיד לה שאני הולכת, לא כי קשה לי ללכת להפך, אני רק מחכה לברוח מהמקום הזה, אלא מכיוון שהיא מתחילה לבכות או "להתלונן" (לעשות קולות שהיא לא מרוצה). באחת הפעמים שהייתי אצלה אחרי 3 וחצי שעות יחד כשאמרתי לה שאני הולכת היא התחילה לבכות וכבר לא יכולתי להתמודד עם זה יותר. חיכיתי עד שהיא נרגעה, אבל לא עד הסוף ואז הלכתי. המקום הזה נורא מקשה לי על החיים, הוא מעלה לי את כל הפחדים, מחוסר אונים, מעלה שאלות למה זה צריך להיות ככה, למה אדם צריך להיות כלואר בגוף שלו, אילו מין חיים אלה אם זה הסוף שלהם? הגעתי למסקנה שכשזה יקרה לי אני רוצה שזה יהיה בבום וגמרנו. לא רוצה להיות על כסא גלגלים, חסרת יכולת לתקשר עם חיתול. אמא שלי אומרת שכשהיא תתרגל (אמא של אמא) אז השאיפה היא להפחית את הביקורים, אבל היא צריכה להסתגל למקום החדש ולכן הביקורים האינטנסיביים צרכים להיות כחודשיים. אני בת 23, סטודנטית באוניברסיטה, לומדת יומיים מלאים בשבוע,עובדת בדרך כלל 3 ימים בשבוע בין 8 ל-10 שעות, לפעמים יומיים ויש לי עוד עבודה של 20 שעות חודשיות. אני גרה עם אחי בבית לבד ולא כי ביקשתי לגור ללא הוריי (משמע מפרסנת את עצמי, אבל בלי אלמנט של שכר דירה) וגם מנהלת זוגיות. כרגע אני נמצאת בתקופת בחינות ועבודות, עוד כשבועיים חוזרים ללמוד. צורת החיים הזו קשה לי, הגעה למקום הקודר ההוא אבל אני עושה את זה בעיקר בשביל אמא שלי, כי צריך לעזור לה. אם הייתה לי יכולת בחירה, לא הייתי הולכת להיות "בייביסיטר". בפעם האחרונה הביקור הגיע לשיאים חדשים, אני עוזרת לסבתא לאכול, ופעם האחרונה הייתי צריכה לקחת ממנה את שיניה התותבות וכמובן לנקות אותם. קשה לי לשבת שם ולנסות לשעשע אותה, ולתת לה לשמוע רדיו, כי אין משהו אחר לעשות. אני מניחה שזו הודעת פריקה, אין כאן תכלית או שאלה. תודה על ההקשבה
