בענין האבולוציה אתה מוזמן להתחפר יחדיו בפורום אתאיזם ואחרים
[ממש מפתיע הענין התאיסטי בהפרכת האבולוציה
].
איני טוען לרנדומליות אבל המונח "כיוון" הוא זה שמפריע לי, כי מתחבאת בו הנחה על "התקדמות" כלשהי, בשעה שבסה"כ מדובר בתהליך בזמן. לגבי הסחף הגנטי - זהו הצד האקראי בתהליך, המפתיע הוא שיש
צד כזה והוא בכלל לא מינורי כמו שחשבו קודם - עדיין אין איש טוען ש
כל תהליך האבולוציה רנדומלי, אפילו לא רובו.
"השרדות המין" מניחה קיום מין מובחן ומוגדר היטב, וזה בעינינו כמתבוננים. אם השרדות המין תגרם בגלל שינוי מהותי בו, האם הוא שרד או לא? ואם תכונה מסוימת תשתלט על המין כחלק מתהליך ההשרדות, אפשר לומר על תת האוכלוסיה של המין, שלא נשאה את התכונה הזו, שנכחדה - או שלא?
הגדרה של "פגם" היא סובייקטיבית לחלוטין, גם אם תגדיר קריטריונים קוהרנטיים - הם עצמם יהיו סובייקטיביים, למרות שהמסקנות מהם תהיינה אובייקטיביות. הנה למשל אתה חוזר לענין ה"תכנות להתרבות", נסתכל על שני המקרים:
- בבעלי חיים, אין שיקול של השרדות המין או אפילו המשכיות אישית - כי אין שום שיקול שהוא, יש רק דחפים. הדחף אינו להתרבות, כי המונח עצמו זר לבעלי החיים - יש להם שלל דחפים בלתי תלויים שאתה כמתבונן מסכם כ"התרבות". אתה כמתבונן מנתח את הדחפים האלו ומסיק שהם פרי האבולוציה, שהסלקציה הטבעית הביאה לעידוד דחפים שגורמים להתרבות - אבל לדבר על "תכלית" בהקשר זה שגוי.
- בבני אדם דווקא כן קיים דחף להתרבות, בגלל ההבנה של הקשר בין הדברים, אבל בדיוק לכן אינו קשור עוד למיניות ישירות - בעבר הרחוק הומואים בחרו לחיות חיים כפולים על מנת לספק את הדחף להתרבות במקביל, וכבר עשורים רבים שהומואים נוקטים בשיטה של הורות משותפת לאותה מטרה אפילו ללא הצורך לשקר ולהסתיר. כלומר - אותו דחף אבולוציוני מקבל צורה שונה בתכלית אצל בני אדם.
לכן, במקרה בעלי החיים, אין משמעות להגדרת פגם בהקשר זה כי בעל החיים יכול לחיות ולהיות מאושר ללא תלות בשאלה אם יהיו לו צאצאים או לא [יתרה מזאת, לרבים מהזכרים אין צאצאים ללא תלות במיניותם], ובמקרה בני האדם ישנו פרמטר נוסף של אושרו של האדם שבניגוד לבעלי החיים כן תלוי בהולדת צאצאים. אבל כך או כך, לראות תכונה אישית כ
פגם אבולוציוני זו שגיאה בראיית האבולוציה: אם תכונה מסויימת קיימת ושורדת, יש לה ערך השרדותי
בהגדרה.
לא חסרות דוגמאות של תכונות ששורדות שלכאורה מזיקות להשרדות המין ובדיקה מעמיקה יותר מראה שיש להן ערך השרדותי שלא נראה במבט שטחי. דוגמא קלאסית ממש היא כמובן האנמיה החרמשית, כמחלה תורשתית קטלנית ניתן היה לפעול על מנת להכחידה, אלא רק שהנשאים שלה עמידים למלריה, שקטלנית ביותר [ד"א יש גם מוטציה עמידה לHIV כידוע, אלא רק שאין המדובר במחלה במקרה המוטציה הזו, ועדיין לפני הופעת הנגיף אפשר היה לראותה כפגם].
לגבי שאלת האחוזים: יש הרבה בעיות מובנות למחקרים כאלו, אחת מהן היא כמובן הארון - עד כמה אמינות התשובות שתקבל - אבל יותר מעניינת היא השאלה
מה אתה סופר בדיוק. האחוזון הנמוך ביותר נוגע לאנשים שגם
מזדהים וגם
חיים בגלוי כהומואים ממש [יש לכאורה יחס הכלה בין שתי ההגדרות האלו, אבל יתכן - מדהים ככל שיישמע - אדם שיזדהה כהומו ולא יחיה כהומו!]. המחקר הקדום ביותר המוכר לנו הוא כמובן של קינסי, שדיבר על
שליש מאוכלוסיית הגברים ו
חמישית מהנשים שחווים משיכה מינית
כלשהי לבני מינם, והגדיר את
סולם קינסי הידוע, שנע בין משיכה כלשהי לבני אותו מין עד למשיכה מוחלטת ובלעדית לבני אותו מין. נעשו מחקרים רבים מאז, המחקר החלוצי של קינסי נחשב מיושן אם כי רלוונטי כנקודת מוצא. האינטואיציה שאתה מתאר קשורה קשר הדוק להתנסות האישית, יש רבים שחווים אינטואיציה הפוכה ממש בדיוק בגלל התנסותם האישית השונה משלך, יש למשל טענה די נפוצה [שאיני מקבל], ש
כל בני האדם הם ביסקסואלים!
אבל לכן שאלת היסוד היא
מה אתה מודד - גם האחוזון הנמוך ביותר של הומואים מוצהרים מחוץ לארון נאמד בכ-5 [וזה נתון שקל יחסית לקבל]ה. אבל אפשר בהחלט להעריך שעל כל הומו כזה יש הומו אחד נוסף בארון, ועל כל הומו יש ביסקסואל אחד לפחות וכבר קיבלת הרבה יותר מ-10%!
רק על מנת להמחיש מדוע האינטואיציה לא מספקת מענה: כמה הומואים אתה מכיר בגילאי 30? כמה בגילאי 40? כמה בגילאי 50? וכמה בגילאי 60? המספר שונה מאוד, למרות שההתפלגות אמורה להשאר קבועה.