mountain0goat
New member
הגיע הזמן לפרוק
אני כמעט ולא כותב פה ובטח שלא פרקתי פה דברים שהיו על ליבי (כי לא היה ממש על מה לדבר) אבל הגיעה העת לפרוק משהו.
אני מחוץ לארון כבר כמה שנים. לא צורח את זה מהמרפסות ולא ממש שואלים אותי אבל אם שואלים אז אני אומר את האמת. יצאתי מהארון קודם כל בפני המשפחה שלקחה את זה מאוד קשה. אחרי השלב הראשוני של הצרחות והנסיונות להכריח אותי לצאת עם בנות הם התרגלו. או כך חשבתי. בגדול אנחנו מסתדרים, אני גם כבר לא גר בבית אבל גם כשאני מגיע לבקר הם אותם הורים אוהבים שיודעים שהבן שלהם הומו ובכל זאת עושים דברים ביחד כמו אוכלים צוחקים ומדברים כמו שהיה לפני היציאה. אבל, כשיצאתי מהארון הם ביקשו ממני לא לספר לאף אחד. כמובן שעם הזמן סיפרתי לאנשים אבל לא אמרתי להם שעשיתי כך. הם כן ידעו שאני יוצא עם בחור (כמעט שנה) אבל הם לא רוצים להכיר אותו.
בדרך כלל אני עושה שבת בבית ושבת שניה אצל ההורים לסירגין. הם שאלו אותי בשבוע שעבר אם אני חוזר ואמרתי שלא כי אני רוצה ללכת למצעד. משהו שבשנים שעברו אמא שלי מאוד התנגדה אליו.
לפני שאני ממשיך אני רוצה להסביר שאמא שלי מורה בבית ספר דתי (היא לא דתיה) וחוץ מהאופי המאוד פחדני שלה ממה שאנשים אחרים חושבים עליה היא גם מפחדת על מקום עבודתה. היא בקרוב פורשת וביקשה ממני לא לספר לאנשים כי אז זה יתפשט וכולם בבית ספר שלה ידעו ואם לא יפטרו אותה (רק אחרי שטחנתי לה שזה לא חוקי) היא אמרה שהם יעשו תנאי עבודה כאלה שבפועל יגרמו לה לרצות להתפטר.
ערב המצעד היא מתקשרת אלי ואומרת לא לי ללכת כי יהיו שם מצלמות ויראו אותי וזה יהיה הסוף. היא גם עשתה משהו שמעולם היא לא עשתה, היא בכתה. אני בן 30 ובחיים לא ראיתי את אמא שלי בוכה (גם במקרים של אובדן היא אומנם בכתה אבל לא מיררה בבכי כמו שזה היה בטלפון).
נצבט לי הלב.
היא התקשרה בזמן שהייתי ברכבת הביתה. אמרתי לה שאני אדבר איתה מהבית.
חזרתי הביתה ואחרי הרבה מחשבה התקשרתי ואמרתי שמתוך כבוד לכך שהיא אמא שלי אני לא אלך הפעם למצעד אבל זאת תיהיה השיחה האחרונה שלנו עד שהיא תיהיה מוכנה לקבל את העובדה שהבן שלה הומו.
היא אמרה שהיא מקבלת אותי אבל היא לא רוצה שזה יהיה פומבי ושאני לא מתחשב בה. שלא צריך לעשות משהו אינטימי לפומבי. היא אמרה שהיא לא סיפרה לי איך היא הרגישה כשיצאתי עם הבן זוג לקפה עם חברים והכרתי להם אותו אפילו שהיא ביקשה ממני לא לעשות זאת (זה קרה כשהיא שאלה עם מי יצאתי אחרי שחזרתי וגם אחי היה שם - היא די בצד שלה בכל הקטע של התמודדות עם זה שאני הומו אבל הוא הסכים לצאת ולהכיר אותו וזאת הייתה יציאת ההיכירות). אמרתי לה שאלה החיים שלי ואני לא הולך לפחד מאף אחד. אם הייתי יוצא עם בחורה לקפה זה היה בסדר אבל אם זה עם בחור אז פתאום זה לא בסדר?
אני לא זוכר איך נגמרה השיחה אבל נשארה עננה לא נעימה. במהלך יום שישי לא דיברנו והיום (שבת) היא שלחה לי הודעה בצהריים בדרישה לשלומי. התקטננתי ולא עניתי לה. בערב היא כבר התקשרה וגם אז לא עניתי אבל הבן זוג אמר לא להתעלם ממנה. חייבים לדבר. התקשרתי היא שאלה אם הכל בסדר, אמרתי לה שאני עדיין כועס. היא שאלה אם ראיתי את ההודעה ונעלבה שלא השבתי לה. השיחה שוב נגמרה בצורה לא נעימה.
ובזה נגמר היום. אני מרגיש ממש רע עם עצמי למרות שאני יודע שגם היא אשמה באגואיסטיות ובפחד שלה. היא לא מבינה כשאני מסביר לה שהיא פרנואידית. היא חושבת שאנשים מיד מבינים שאנחנו הומואים אם אנחנו יוצאים לשתות בירה או קפה והם (אמא ואבא) עדיין מרימים כוסית (מולי) בארוחות הצהריים לכך שאני אצא עם בחורה.
זהו, זה הכל. אין פה סוף טוב או משהו. מצטער.
אני כמעט ולא כותב פה ובטח שלא פרקתי פה דברים שהיו על ליבי (כי לא היה ממש על מה לדבר) אבל הגיעה העת לפרוק משהו.
אני מחוץ לארון כבר כמה שנים. לא צורח את זה מהמרפסות ולא ממש שואלים אותי אבל אם שואלים אז אני אומר את האמת. יצאתי מהארון קודם כל בפני המשפחה שלקחה את זה מאוד קשה. אחרי השלב הראשוני של הצרחות והנסיונות להכריח אותי לצאת עם בנות הם התרגלו. או כך חשבתי. בגדול אנחנו מסתדרים, אני גם כבר לא גר בבית אבל גם כשאני מגיע לבקר הם אותם הורים אוהבים שיודעים שהבן שלהם הומו ובכל זאת עושים דברים ביחד כמו אוכלים צוחקים ומדברים כמו שהיה לפני היציאה. אבל, כשיצאתי מהארון הם ביקשו ממני לא לספר לאף אחד. כמובן שעם הזמן סיפרתי לאנשים אבל לא אמרתי להם שעשיתי כך. הם כן ידעו שאני יוצא עם בחור (כמעט שנה) אבל הם לא רוצים להכיר אותו.
בדרך כלל אני עושה שבת בבית ושבת שניה אצל ההורים לסירגין. הם שאלו אותי בשבוע שעבר אם אני חוזר ואמרתי שלא כי אני רוצה ללכת למצעד. משהו שבשנים שעברו אמא שלי מאוד התנגדה אליו.
לפני שאני ממשיך אני רוצה להסביר שאמא שלי מורה בבית ספר דתי (היא לא דתיה) וחוץ מהאופי המאוד פחדני שלה ממה שאנשים אחרים חושבים עליה היא גם מפחדת על מקום עבודתה. היא בקרוב פורשת וביקשה ממני לא לספר לאנשים כי אז זה יתפשט וכולם בבית ספר שלה ידעו ואם לא יפטרו אותה (רק אחרי שטחנתי לה שזה לא חוקי) היא אמרה שהם יעשו תנאי עבודה כאלה שבפועל יגרמו לה לרצות להתפטר.
ערב המצעד היא מתקשרת אלי ואומרת לא לי ללכת כי יהיו שם מצלמות ויראו אותי וזה יהיה הסוף. היא גם עשתה משהו שמעולם היא לא עשתה, היא בכתה. אני בן 30 ובחיים לא ראיתי את אמא שלי בוכה (גם במקרים של אובדן היא אומנם בכתה אבל לא מיררה בבכי כמו שזה היה בטלפון).
נצבט לי הלב.
היא התקשרה בזמן שהייתי ברכבת הביתה. אמרתי לה שאני אדבר איתה מהבית.
חזרתי הביתה ואחרי הרבה מחשבה התקשרתי ואמרתי שמתוך כבוד לכך שהיא אמא שלי אני לא אלך הפעם למצעד אבל זאת תיהיה השיחה האחרונה שלנו עד שהיא תיהיה מוכנה לקבל את העובדה שהבן שלה הומו.
היא אמרה שהיא מקבלת אותי אבל היא לא רוצה שזה יהיה פומבי ושאני לא מתחשב בה. שלא צריך לעשות משהו אינטימי לפומבי. היא אמרה שהיא לא סיפרה לי איך היא הרגישה כשיצאתי עם הבן זוג לקפה עם חברים והכרתי להם אותו אפילו שהיא ביקשה ממני לא לעשות זאת (זה קרה כשהיא שאלה עם מי יצאתי אחרי שחזרתי וגם אחי היה שם - היא די בצד שלה בכל הקטע של התמודדות עם זה שאני הומו אבל הוא הסכים לצאת ולהכיר אותו וזאת הייתה יציאת ההיכירות). אמרתי לה שאלה החיים שלי ואני לא הולך לפחד מאף אחד. אם הייתי יוצא עם בחורה לקפה זה היה בסדר אבל אם זה עם בחור אז פתאום זה לא בסדר?
אני לא זוכר איך נגמרה השיחה אבל נשארה עננה לא נעימה. במהלך יום שישי לא דיברנו והיום (שבת) היא שלחה לי הודעה בצהריים בדרישה לשלומי. התקטננתי ולא עניתי לה. בערב היא כבר התקשרה וגם אז לא עניתי אבל הבן זוג אמר לא להתעלם ממנה. חייבים לדבר. התקשרתי היא שאלה אם הכל בסדר, אמרתי לה שאני עדיין כועס. היא שאלה אם ראיתי את ההודעה ונעלבה שלא השבתי לה. השיחה שוב נגמרה בצורה לא נעימה.
ובזה נגמר היום. אני מרגיש ממש רע עם עצמי למרות שאני יודע שגם היא אשמה באגואיסטיות ובפחד שלה. היא לא מבינה כשאני מסביר לה שהיא פרנואידית. היא חושבת שאנשים מיד מבינים שאנחנו הומואים אם אנחנו יוצאים לשתות בירה או קפה והם (אמא ואבא) עדיין מרימים כוסית (מולי) בארוחות הצהריים לכך שאני אצא עם בחורה.
זהו, זה הכל. אין פה סוף טוב או משהו. מצטער.
