הגיע הזמן להודות במצב העגום
אחרי תקופה ארוכה שסרבתי להאמין, אין לי ברירה אלא להודות שהמצב שלי החמיר.
אחרי שלקחתי על עצמי מספר עבודות בכל פעם, במקצועות טיפוליים, למעשה מאפריל/מרץ האחרון לא הלכתי לעבודה.
מאז התפטרתי והתקבלתי למקום אחר, אבל במקום החדש גם קשה לי מאד.
מעולם לא הייתי כך.
אני חוששת לעתיד שלי, מבחינה כספית.
בנוסף, אני כבר לא מכירה את עצמי - שמחת החיים אבדה, אני בהתקפי חרדה תמידיים, שום דבר לא מעורר בי התלהבות, התרגשות, שמחה, משהו...
היום כבר לא מסוגלת לענות לטלפונים או להתקשר (השיחות הנכנסות חסומות אצלי), כל שיחה שנחסמת, כל הודעה שמתקבלת גוררת אחריה פאניקה. שלא לדבר על דפיקות בדלת שגורמות לי להתחבא..
אני לא יוצאת מהבית כבר חודשים ארוכים (למעט שבוע בעבודה החדשה שמאז שבוע לא הייתי, ופעם בחודשיים לסופר).
אני הולכת ומתרחקת מהעולם יותר ויותר.
לא פוגשת חברות, רק חבר טוב שלי מגיע אליי.
לאחרונה הפסקתי לצאת לטיפול בגלל הקושי לצאת מהבית וגם הכסף. המשכתי ללכת לטיפול למרות הקושי הכספי והפחד לבזבז.
היום אני מבינה שאני לא יודעת מה יהיה.
אני מנסה להיות חיובית - אפילו קצת, להיות שמחה ולא עצובה ומפוחדת.
איך אני יכולה לחוות קצת שמחה?
אשמח לרעיונות......... אם קיימים (אני לא רוצה לא להאמין שיש רעיונות שלא ניסיתי אולי..)
מחפשת קצה של תקווה.
המטפלת, למרות שלא מגיעה אליה, מעודכנת בהכל.
בביטוח לאומי קבעו שאני יכולה לצאת לעבוד אפילו חלקית. למרות שהפסיכיאטרית כתבה "לא מסוגלת".
אחרי תקופה ארוכה שסרבתי להאמין, אין לי ברירה אלא להודות שהמצב שלי החמיר.
אחרי שלקחתי על עצמי מספר עבודות בכל פעם, במקצועות טיפוליים, למעשה מאפריל/מרץ האחרון לא הלכתי לעבודה.
מאז התפטרתי והתקבלתי למקום אחר, אבל במקום החדש גם קשה לי מאד.
מעולם לא הייתי כך.
אני חוששת לעתיד שלי, מבחינה כספית.
בנוסף, אני כבר לא מכירה את עצמי - שמחת החיים אבדה, אני בהתקפי חרדה תמידיים, שום דבר לא מעורר בי התלהבות, התרגשות, שמחה, משהו...
היום כבר לא מסוגלת לענות לטלפונים או להתקשר (השיחות הנכנסות חסומות אצלי), כל שיחה שנחסמת, כל הודעה שמתקבלת גוררת אחריה פאניקה. שלא לדבר על דפיקות בדלת שגורמות לי להתחבא..
אני לא יוצאת מהבית כבר חודשים ארוכים (למעט שבוע בעבודה החדשה שמאז שבוע לא הייתי, ופעם בחודשיים לסופר).
אני הולכת ומתרחקת מהעולם יותר ויותר.
לא פוגשת חברות, רק חבר טוב שלי מגיע אליי.
לאחרונה הפסקתי לצאת לטיפול בגלל הקושי לצאת מהבית וגם הכסף. המשכתי ללכת לטיפול למרות הקושי הכספי והפחד לבזבז.
היום אני מבינה שאני לא יודעת מה יהיה.
אני מנסה להיות חיובית - אפילו קצת, להיות שמחה ולא עצובה ומפוחדת.
איך אני יכולה לחוות קצת שמחה?
אשמח לרעיונות......... אם קיימים (אני לא רוצה לא להאמין שיש רעיונות שלא ניסיתי אולי..)
מחפשת קצה של תקווה.
המטפלת, למרות שלא מגיעה אליה, מעודכנת בהכל.
בביטוח לאומי קבעו שאני יכולה לצאת לעבוד אפילו חלקית. למרות שהפסיכיאטרית כתבה "לא מסוגלת".