השבוע חיתנתי את שחר טבוך ואמיר אהרון - אני רואה בזה חלק מהחובה שלי בתור רב
שמי רפאל יהונתן פוליסוק. אני מחנך, מורה ליהדות ורב אורתודוקסי, ואמש זכיתי לערוך את החופה של שחר טבוך ואמיר אהרון. מאז החופה קיבלתי הרבה תגובות, שמעתי הרבה סיסמאות נגד חתונות של זוגות כמו שחר ואמיר. בעיניי, דווקא עכשיו חשוב לעצור ולדבר על הדברים עצמם.
"התורה מתנגדת לזה", כתבו רבים, וצירפו חצי פסוק. אבל אני מבקש לשאול שאלה פשוטה: מה זה "זה"? התורה אוסרת מעשים מיניים מסוימים, אבל אין איסור על עצם קיומו של קשר זוגי בין בני אותו המין, ואין איסור לערוך טקס לזוג גברים או לזוג נשים. היסוד כאן הוא היכולת לראות את האדם ואת חייו, ולא לצמצם אותו למה שהוא עושה או לא עושה בחדר המיטות.
אני יכול למשל לערוך חופה לזוג חילוני, למרות שאני לא יודע אם ישמרו על דיני נידה וטהרת המשפחה, הכרוכים אף הם באיסורים חמורים. תפקידו של רב הוא לראות את האדם ואת חייו בשלמותם. התורה עצמה אומרת: "לא טוב היות האדם לבדו". יש ערך בעצם הזוגיות - בחיים של שותפות, נאמנות ומחויבות. אתמול ציינו שני אנשים שבחרו זה בזה ומבקשים לחיות יחד בקשר מחויב ונאמן, ולבנות את חייהם בשותפות.
הטקס שערכתי אתמול, כמו כל הטקסים שאני עורך לזוגות חד־מיניים, לא התיימר להיות קידושין כדת משה וישראל. הוא היה טקס של שבועה וברית. שבועה היא אחד הכלים המשמעותיים שההלכה נותנת לנו כדי להתחייב ולכרות ברית. כך נכרתו בריתות גדולות בתנ"ך, וכך גם היום שבועה היא כלי הלכתי היוצר חיוב וקושר בין אנשים.
בטקס החופה הספרדי, למשל, החתן נשבע "על דעת המקום ברוך הוא… שלא ישא אישה אחרת עליה." זו דוגמה לכך ששבועה היא כלי הלכתי ממשי ליצירת מחויבות ונאמנות בין בני זוג. שחר ואמיר גם חתמו על שטר שותפות, שבו קיבלו על עצמם אחריות הדדית, לדאוג לצרכים זה של זה ושל הילדים המשותפים שיהיו להם בע"ה.
כרב, אני נפעם בכל פעם מחדש מהזוגות הלהט"בים שפונים אליי. רבים מהם עברו חוויות קשות עם היהדות וההלכה, בעיקר בגלל אלו שהתיימרו לדבר בשמן, ולכאורה יש להם את כל הסיבות שבעולם שלא לרצות קשר איתן. ובכל זאת הם מתעקשים. "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך" - בלשון תפילת ראש השנה. הזוגות היקרים הללו הם בעיניי דוגמה ומופת להתאמצות הזאת, לרצון להיות חלק מהתורה ומאלוהי ישראל.
בדיוק בגלל זה אני רואה בזה חלק מהחובה שלי כרב: להתאמץ למצוא דרך שלכל יהודי ויהודיה יהיה מקום בתוך ההלכה, ולעזור להם להנכיח את הקב"ה בחייהם. כתבתי מאמרים הלכתיים מעמיקים על הנושא הזה ואני מזמין את מי שרוצה להעמיק לקרוא ולפנות אליי. אפשר לא להסכים - בהחלט. אבל מחלוקת הלכתית ראויה נעשית מתוך לימוד, דיוק וכבוד, ולא באמצעות סיסמאות.
שמי רפאל יהונתן פוליסוק. אני מחנך, מורה ליהדות ורב אורתודוקסי, ואמש זכיתי לערוך את החופה של שחר טבוך ואמיר אהרון. מאז החופה קיבלתי הרבה תגובות, שמעתי הרבה סיסמאות נגד חתונות של זוגות כמו שחר ואמיר. בעיניי, דווקא עכשיו חשוב לעצור ולדבר על הדברים עצמם.
"התורה מתנגדת לזה", כתבו רבים, וצירפו חצי פסוק. אבל אני מבקש לשאול שאלה פשוטה: מה זה "זה"? התורה אוסרת מעשים מיניים מסוימים, אבל אין איסור על עצם קיומו של קשר זוגי בין בני אותו המין, ואין איסור לערוך טקס לזוג גברים או לזוג נשים. היסוד כאן הוא היכולת לראות את האדם ואת חייו, ולא לצמצם אותו למה שהוא עושה או לא עושה בחדר המיטות.
אני יכול למשל לערוך חופה לזוג חילוני, למרות שאני לא יודע אם ישמרו על דיני נידה וטהרת המשפחה, הכרוכים אף הם באיסורים חמורים. תפקידו של רב הוא לראות את האדם ואת חייו בשלמותם. התורה עצמה אומרת: "לא טוב היות האדם לבדו". יש ערך בעצם הזוגיות - בחיים של שותפות, נאמנות ומחויבות. אתמול ציינו שני אנשים שבחרו זה בזה ומבקשים לחיות יחד בקשר מחויב ונאמן, ולבנות את חייהם בשותפות.
הטקס שערכתי אתמול, כמו כל הטקסים שאני עורך לזוגות חד־מיניים, לא התיימר להיות קידושין כדת משה וישראל. הוא היה טקס של שבועה וברית. שבועה היא אחד הכלים המשמעותיים שההלכה נותנת לנו כדי להתחייב ולכרות ברית. כך נכרתו בריתות גדולות בתנ"ך, וכך גם היום שבועה היא כלי הלכתי היוצר חיוב וקושר בין אנשים.
בטקס החופה הספרדי, למשל, החתן נשבע "על דעת המקום ברוך הוא… שלא ישא אישה אחרת עליה." זו דוגמה לכך ששבועה היא כלי הלכתי ממשי ליצירת מחויבות ונאמנות בין בני זוג. שחר ואמיר גם חתמו על שטר שותפות, שבו קיבלו על עצמם אחריות הדדית, לדאוג לצרכים זה של זה ושל הילדים המשותפים שיהיו להם בע"ה.
כרב, אני נפעם בכל פעם מחדש מהזוגות הלהט"בים שפונים אליי. רבים מהם עברו חוויות קשות עם היהדות וההלכה, בעיקר בגלל אלו שהתיימרו לדבר בשמן, ולכאורה יש להם את כל הסיבות שבעולם שלא לרצות קשר איתן. ובכל זאת הם מתעקשים. "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך" - בלשון תפילת ראש השנה. הזוגות היקרים הללו הם בעיניי דוגמה ומופת להתאמצות הזאת, לרצון להיות חלק מהתורה ומאלוהי ישראל.
בדיוק בגלל זה אני רואה בזה חלק מהחובה שלי כרב: להתאמץ למצוא דרך שלכל יהודי ויהודיה יהיה מקום בתוך ההלכה, ולעזור להם להנכיח את הקב"ה בחייהם. כתבתי מאמרים הלכתיים מעמיקים על הנושא הזה ואני מזמין את מי שרוצה להעמיק לקרוא ולפנות אליי. אפשר לא להסכים - בהחלט. אבל מחלוקת הלכתית ראויה נעשית מתוך לימוד, דיוק וכבוד, ולא באמצעות סיסמאות.