אני חושב שזה עניין שונה
יש להבדיל בין שפות שהתקבעה אצלהן צורת כתב מסויימת שמבוססת על ניב ספציפי מתקופה ספציפית - כמו ערבית ספרותית, סינית קלאסית, לטינית (שכבר ממזמן אינה מדוברת) וכו' לבין שפות שבהן השפה הכתובה המודרנית ממשיכה לספוג השפעות מן השפה המדוברת שממשיכה כמובן להתפתח (כי אין שפה שלא משתנה ומתפתחת). על השפות מהסוג הראשון נאמר שיש בהן מצב של דיגלוסיה. גם יפנית (מלבד הספרות העממית של תקופת אדו) היתה שפה כזאת עד תקופת מייג'י. גם בתחילת המאה ה-19 היפנים המשיכו לכתוב ביפנית הקלאסית של תקופת היאן מהמאה ה-9 וה-10, שהיתה כבר שונה מאוד מהשפה המדוברת. הסיבה היא ששפה כתובה במצב דיגלוסי כזה היא שמרנית ולא מתפתחת, בעוד ששפת הדיבור תמיד מתפתחת ואי אפשר שלא תתפתח (ולא משנה מה חושבים באקדמיה ללשון העברית...). וצריך לזכוור ששפה כתובה שדווקא כן פתוחה להשפעות מהסביבה גם היא לא ממש מתפתחת ברוב המקרים - אלה שואלת התפתחויות מהשפה המדוברת. ככה שבעצם שצריך לומר ש"שפה שמתפתחת כשפה כתובה" היא מקרה נדיר. אספרנטו היא אכן דוגמה כזאת, אבל זה נובע מכך שמדובר בשפה חיה שרוב התקשורת בה נעשת בכתב, מכיוון שאין כמעט (או בכלל?) קהילות מקומיות דוברות אספרנטו שמשתמשות בה באופן יומיומי. וגם במקרה של אספרנטו, דרך אגב, יש עדיין התפתחויות שבאו משפת הדיבור.