הגוף ../images/Emo141.gif
מדי פעם תוקף אותך איזה וירוס. קולך מאנפף בגלל הנזלת, לפעמים הוא מצטרד, ואתה מנסה בכל הכח להמשיך כרגיל. רק אם חומך עולה, או אם נתקפת שלשולים כאלה שאתה פשוט כבר לא יכול לעמוד, רק אז אתה לוקח את עצמך הביתה לשכב במיטה, וגם אז אתה רק רוצה שיניחו לך. שלא יטלפנו, שלא ישאלו אותך שאלות, שלא יביאו לך שום דבר, שימשיכו בשלהם כאילו אתה לא נמצא שם. שלא יראו אותך. שיניחו לך. אתה מדמיין לעצמך את השיחות שמתנהלות מאחוריך גבך, על הגברים המפונקים האלה, שכשהם חולים צריך לטפל בהם כמו בילדים, ואתה מתעצבן. אתה מחליט שכל עוד זה תלוי בך, לא תניח לאיש לטפל בך. כך, אולי, תהיה פטור מלהכיל את האכזבה שלהם ממך, מזה שלא יצאת ילד חסון ובריא, ילד שלא מצריך טיפול. ועם הזמן, אתה אומר, זה רק ילך ויסתדר, מחר בבוקר נתעורר, ליום חדש נפלא. אתה משכיב את עצמך במיטה ומנסה להירדם. אם יש לך מזל, אתה מצליח לא להיזכר איך אמא שלך הייתה צועקת עליך, שזה הכל בגללך. בגלל הסוודר שפשטת בבית הספר, בגלל המשקה הקר ששתית, בגלל הארטיק. כי הלכת לטייל בחוץ ותפס אותך גשם, כי הזעת בשיעור התעמלות, כי הפלת את השמיכה בלילה, כי הסתובבת יחף. הכל באשמתך, כי לא שמעת בקולה כשהיא אמרה לך. היא מרחמת על עצמה שכך איתרע מזלה, ואין לך מלים לנחם אותה. או את עצמך. אחר כך היא הייתה פורשת לך מצעים על הספה בסלון , מול הטלביזיה, מודדת לך חום ומכינה לך תה. התה היה חם מדי, והיא הייתה מקררת אותו בכך שהייתה שופכת אותו מכוס לכוס, חזור ושפוך. היית מתחיל לשתות אותו ומיד היית מתחיל להזיע. היא הייתה מביאה לך פיז'מה אחרת ומחליפה לך מצעים. היא כבר השלימה עם גורלה המר וכבר לא נזפה בך יותר. בשתיקה הייתה משקיעה את עצמה בעשייה עמלנית נמרצת. לימים תלמד גם אתה להשקיע את עצמך בעשייה, כדי שלא תצטרך להתמודד עם הרגשות שעולים בך. בני הבית האחרים, אחיותיך הגדולות ואביך, היו מגיעים הביתה בשעות הצהריים המאוחרות ורואים אותך שוכב בפיג'מה בסלון, כשעל השולחן לפניך מפוזרים עקבות הקרב: כוסות ריקות, מדחום, מגש עם ארוחת הצהריים, שלא נשאלת אם אתה רוצה בה ולא תמיד יכולת לאכול אותה. בעיניהם קראת מבט של בוז: שוב הוא מתפנק אצל האמא שלו. מחר בבוקר אתה מתעורר ומרגיש קצת יותר טוב. אין לך חום. אתה כבר לא רץ לשירותים כל הזמן. אין לך תיאבון, אבל זה בדרך כלל המצב שלך בבוקר. אתה מנסה להקשיב לגופך ולהחליט אם אתה כבר בריא, או שנדרשת לך מנוחה נוספת. אבל מה שאתה שומע הוא רעש מחריש אזניים: מצד אחד צועקים לך שאתה עוד חולה וצריך להישאר במיטה עוד שלושה ימים לפחות, מצד שני צועקים לך שאין לך חום ותפסיק כבר להתפנק. קולו הרך של הגוף נבלע ברעש הבלתי פוסק שסובב אותך. אניה רחוקה מעלה עשן באופק, אתה מגיע רק בגלים. שפתיך נעות, אבל אני לא יכול לשמוע מה אתה אומר.
מדי פעם תוקף אותך איזה וירוס. קולך מאנפף בגלל הנזלת, לפעמים הוא מצטרד, ואתה מנסה בכל הכח להמשיך כרגיל. רק אם חומך עולה, או אם נתקפת שלשולים כאלה שאתה פשוט כבר לא יכול לעמוד, רק אז אתה לוקח את עצמך הביתה לשכב במיטה, וגם אז אתה רק רוצה שיניחו לך. שלא יטלפנו, שלא ישאלו אותך שאלות, שלא יביאו לך שום דבר, שימשיכו בשלהם כאילו אתה לא נמצא שם. שלא יראו אותך. שיניחו לך. אתה מדמיין לעצמך את השיחות שמתנהלות מאחוריך גבך, על הגברים המפונקים האלה, שכשהם חולים צריך לטפל בהם כמו בילדים, ואתה מתעצבן. אתה מחליט שכל עוד זה תלוי בך, לא תניח לאיש לטפל בך. כך, אולי, תהיה פטור מלהכיל את האכזבה שלהם ממך, מזה שלא יצאת ילד חסון ובריא, ילד שלא מצריך טיפול. ועם הזמן, אתה אומר, זה רק ילך ויסתדר, מחר בבוקר נתעורר, ליום חדש נפלא. אתה משכיב את עצמך במיטה ומנסה להירדם. אם יש לך מזל, אתה מצליח לא להיזכר איך אמא שלך הייתה צועקת עליך, שזה הכל בגללך. בגלל הסוודר שפשטת בבית הספר, בגלל המשקה הקר ששתית, בגלל הארטיק. כי הלכת לטייל בחוץ ותפס אותך גשם, כי הזעת בשיעור התעמלות, כי הפלת את השמיכה בלילה, כי הסתובבת יחף. הכל באשמתך, כי לא שמעת בקולה כשהיא אמרה לך. היא מרחמת על עצמה שכך איתרע מזלה, ואין לך מלים לנחם אותה. או את עצמך. אחר כך היא הייתה פורשת לך מצעים על הספה בסלון , מול הטלביזיה, מודדת לך חום ומכינה לך תה. התה היה חם מדי, והיא הייתה מקררת אותו בכך שהייתה שופכת אותו מכוס לכוס, חזור ושפוך. היית מתחיל לשתות אותו ומיד היית מתחיל להזיע. היא הייתה מביאה לך פיז'מה אחרת ומחליפה לך מצעים. היא כבר השלימה עם גורלה המר וכבר לא נזפה בך יותר. בשתיקה הייתה משקיעה את עצמה בעשייה עמלנית נמרצת. לימים תלמד גם אתה להשקיע את עצמך בעשייה, כדי שלא תצטרך להתמודד עם הרגשות שעולים בך. בני הבית האחרים, אחיותיך הגדולות ואביך, היו מגיעים הביתה בשעות הצהריים המאוחרות ורואים אותך שוכב בפיג'מה בסלון, כשעל השולחן לפניך מפוזרים עקבות הקרב: כוסות ריקות, מדחום, מגש עם ארוחת הצהריים, שלא נשאלת אם אתה רוצה בה ולא תמיד יכולת לאכול אותה. בעיניהם קראת מבט של בוז: שוב הוא מתפנק אצל האמא שלו. מחר בבוקר אתה מתעורר ומרגיש קצת יותר טוב. אין לך חום. אתה כבר לא רץ לשירותים כל הזמן. אין לך תיאבון, אבל זה בדרך כלל המצב שלך בבוקר. אתה מנסה להקשיב לגופך ולהחליט אם אתה כבר בריא, או שנדרשת לך מנוחה נוספת. אבל מה שאתה שומע הוא רעש מחריש אזניים: מצד אחד צועקים לך שאתה עוד חולה וצריך להישאר במיטה עוד שלושה ימים לפחות, מצד שני צועקים לך שאין לך חום ותפסיק כבר להתפנק. קולו הרך של הגוף נבלע ברעש הבלתי פוסק שסובב אותך. אניה רחוקה מעלה עשן באופק, אתה מגיע רק בגלים. שפתיך נעות, אבל אני לא יכול לשמוע מה אתה אומר.
אצלנו זה היה לגמריי אחרת, כשהיינו חולים - אמא שלי היתה מעירה את החולה התורן, מעבירה לספה עם שמיכה, משאירה לנו תה וטישיו וכמה ממתקים מפנקים, ואנחנו היינו רובצים מול הטלביזיה החינוכית (דודו היה מלמד אותנו חשבון, דן ועדנה לימדו אנגלית, ומיוהנה פרנר למדו ביולוגיה). תחושות אשמה מעולם לא היו חלק ממחלות הילדות שלי. 11 שנים עבדתי בחברה שהבעלים שלה, לא הרשתה לעצמה או לי להיות חולות. כשחליתי, היא היתה מנדנדת ללא הרף, ומטרידה אותי בבית כמה פעמים ביום בשאלות אוויליות לחלוטין. כשעזבתי את מקום העבודה ההוא ועברתי למקום אחר, לקח לי זמן להתגבר על תחושות האשמה שהתלוותה לשפעת. תרגיש טוב, שוש, ויש לך אישור להיות חולה כמה שאתה (והוירוסים) רוצה.
